גבריאל פרץ נ' עיריית נהריה ואח'

פסק-דין

השופט א' מצא:

בשנת 1974 הועסק העותר על-ידי המשיבה 1 (להלן: העיריה), במשך מספר חודשים, כפקח בחוף הרחצה. לאחר שחרורו מצה"ל, בשנת 1980, נתקבל העותר לעבודה בעיריה בתפקיד מציל. עד שנת 1992 הועסק כמציל בחוף הרחצה. בשנת 1992 הועבר לעבודה בבריכה המחוממת ועקב העברה זו נגרעה זכותו להטבות שכר מסוימות. בשנת 1994, עם העברת ניהול חוף הרחצה מן העיריה לחברה הכלכלית העירונית, פיטרה העיריה את כל המצילים שהועסקו בשירותה, ובכללם את העותר.

עוד לפני פיטוריו (בשנת 1993) הגיש העותר, לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, תביעה נגד העיריה, בה ביקש להצהיר שאת ותקו בעבודה יש למנות, לא משנת 1980, אלא משנת 1974. כן ביקש להצהיר, כי העברתו מתפקיד מציל בחוף הים לתפקיד מציל בבריכה העירונית נעשתה שלא כדין, וכפועל-יוצא מכך לחייב את העיריה לשלם לו הפרשי שכר שנגרעו ממנו עקב שינוי תפקידו. בית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעתו, על כל חלקיה, ובית הדין הארצי לעבודה, שלפניו ערער העותר על פסק הדין, דחה את ערעורו.

בעתירתו מבקש העותר כי בית המשפט יתערב בפסיקת בית הדין הארצי באופן שייקבע כי העותר זכאי לקבלת הסעדים אותם תבע. העיון בטענות העותר ובתגובת בא-כוח העיריה הביאנו לכלל מסקנה, כי על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקתנו, אין כל מקום שבית-משפט זה יתערב בפסק-דינו האמור של בית הדין הארצי לעבודה.

עוד מבקש העותר בעתירתו, כי בית המשפט יורה לעיריה לבטל את פיטוריו, להחזירו לעבודה ולשלם לו שכר מלא מאז מועד פיטוריו. אף חלק זה של העתירה דינו להידחות על הסף. מעשה שהיה כך היה, שבעקבות פיטוריהם מן העבודה הגישו העותר ומצילים אחרים תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, בה ביקשו להכריז כי פיטוריהם אינם כדין. תביעה זו נדחתה על-ידי בית הדין האזורי, וכנגד פסק-דין זה לא הוגש ערעור. אין צריך לומר, כי הדרך להשיג על צדקת פסק-דין שניתן על-ידי בית הדין האזורי לעבודה היא בהגשת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, ולא בהגשת עתירה לבית משפט זה.

העתירה, על כל חלקיה, נדחית. בנסיבות העניין החלטנו להימנע מעשיית צו להוצאות.

ניתן היום, ב' בכסלו תש"ס (11.11.99).