גונר אלדן נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח'

פסק-דין

השופט נ' הנדל:

1.עניינה של העתירה שבפנינו מצוי בבקשת העותר כי נורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא תפתח משטרת ישראל בחקירת תלונותיו של המשיב, ובמסגרת חקירה זו תזמנו למסירת הודעה אודות עבירות שונות.

2.כעולה מהעתירה, העותר מצוי מזה שנים מספר בסכסוך עסקי עם כמה גורמים. במסגרת אותו סכסוך, מצא עצמו העותר נתון, לטענתו, ללחצים, איומים וסחיטות, אשר התבצעו על ידי אותם גורמים. במסגרת העתירה פורש העותר את עניינן של 10 תלונות אשר הגיש למשטרת ישראל במהלך שלוש השנים האחרונות, והנובעות מהסכסוך העסקי. לטענתו – אף לא אחת מהן זכתה לטיפול ראוי מידי המשטרה, והחקירות בעניין הופסקו. בשל כך החליט העותר לעתור לפנינו לנקוט בהליכים הפליליים נגד הנוגעים בדבר, ולהעמידם לדין.

3.המשיבים מצידם טוענים כי כל התלונות שהגיש העותר נבדקו במשטרה. בחלק מהתלונות אף נמסרה על ידו הודעה. ואולם בכל התלונות הוחלט שלא להוסיף ולחקור או שלא להעמיד לדין. נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף, זאת בשל אי מיצוי הליכים בדמות הגשת ערר על החלטות גורמי החקירה.

4.דין העתירה להידחות על הסף. כלל נקוט הוא מלפנינו כי תנאי סף לקבלת סעד מבית משפט זה הינו מיצוי ההליכים העומדים בפני העותר (ראו בג"ץ 2902/02 איתן נ' המפקח הכללי של המשטרה, פ"ד נו(3) 2). סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב], התשמ"ב-1982 משמעינו כי:

"(א) על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין, משום שאין בחקירה או במשפט ענין לציבור, שלא נמצאו ראיות מספיקות או שנקבע שאין אשמה, רשאי המתלונן לערור כלהלן:

(1) על החלטה שניתנה על ידי גוף חוקר או תובע מוסמך – לפני פרקליט מחוז או פרקליט מפרקליטות המדינה שמונה למנהל תחום עררים;

(2) על החלטה שניתנה על ידי פרקליט מחוז או פרקליט מפרקליטות המדינה, שלא להעמיד לדין בשל העדר ראיות מספיקות או חוסר אשמה, למעט החלטה בערר לפי פסקה (1) – לפני פרקליט המדינה;..."

כידוע, הלכה היא כי הימנעות מהגשת ערר על החלטת הרשות החוקרת שלא לפתוח בחקירה, מהווה אי מיצוי הליכים כנדרש. כך לדוגמא נקבע בבג"ץ 1496/04 שיין נ' המשרד לבטחון פנים (2.5.2004): "תיק המשטרה שבעניינו של העותר... נסגר. על ההחלטה לסגור את התיק, רשאי היה העותר להגיש ערר למנהל תחום עררים בפרקליטות המדינה בהתאם לסעיפים 64(א)(1) ו-65 לחוק סדר הדין הפלילי... ברם, בענייננו, העותר לא הגיש ערר כאמור לעיל, אלא עתר לבית משפט זה. לפיכך נראה, כי העותר לא מיצה את הסעדים העומדים לרשותו" (וראו גם בג"ץ 1606/06 שאער נ' פרקליטות המדינה (27.2.2006)).

בנידון דידן, פרט למקרה אחד בגינו הוגש ערר - אשר נבחן ונמצא לנכון לדחותו – לא השיג העותר על החלטות המשיבים לסגירת התיקים שנפתחו בעקבות תלונותיו. ויש מקום לדחות את עתירתו מטעם זה.

5.עוד יצוין, כי היה אף מקום לדחיית העתירה על הסף בשל היעדר עילה להתערבות בית המשפט בהחלטות המשיבים. כידוע, לגורמי האכיפה מוענק שיקול דעת רחב בנושא חקירה פלילית והעמדה לדין. כפועל יוצא – אין זו מדרכו של בית המשפט להתערב בכגון דא. זאת למעט חריגים בהם הוכח לכאורה שנפל עיוות מהותי או חוסר סבירות קיצוני בהחלטת גורמי האכיפה (וראו בג"ץ 8007/08 לוין נ' משטרת ישראל (6.4.2009), בג"ץ 7364/06 יעקובוביץ' נ' היועץ המשפטי לממשלה (25.12.2006), בג"ץ 4358/10 יעקב לוי נ' גרשי, עובד רישום פלילי משטרת ישראל (14.9.2010)). אין אנו סבורים שמקרה זה נמנה בגדר אותם מקרים.

6.סוף דבר, דין העתירה להידחות ללא מתן צו להוצאות.

ניתן היום, ג' באדר התשע"ב (26.02.12).