רותם אגודה שיתופית חקלאית דימונה בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל

פסק-דין

השופט ע' פוגלמן:

1.העותרת חתמה עם המשיבה, רשות מקרקעי ישראל (וכשמה דאז, מינהל מקרקעי ישראל), בשנת 1977 על חוזה לחכירת מקרקעין למטרת נטיעה, גידול, החזקה, עיבוד וניהול של מטעים (להלן: חוזה החכירה או החוזה; המקרקעין שבמוקד העתירה יכונו להלן: המקרקעין). בשנת 2013 הודיעה המשיבה לעותרת על ביטול החוזה, וזאת מאחר שהעותרת אינה משלמת דמי חכירה מזה כשנתיים ושאינה עושה שימוש במקרקעין בהתאם למטרה שיועדה להם. בקשה שהגישה העותרת לחידוש חוזה החכירה באותה שנה נדחתה, והעותרת לא השיגה על החלטה זו. בשנת 2015 פורסמה למתן תוקף תוכנית ששינתה את ייעוד המקרקעין מייעוד חקלאי לייעוד מגורים (תוכנית מתאר מקומית 624-0150003 של הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום "קאסר א-סר שכונות 6,5,4" (2015))). בחלוף כ-5 שנים, ביום 30.9.2020, פנתה העותרת למשיבה בבקשה לקבל פיצויים בגין שינוי ייעוד המקרקעין, אולם בקשתה נדחתה.

2.העותרת הגישה עתירה מינהלית המכוונת להחלטה זו, וביום 20.12.2020 דחה בי ת המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע (כב' השופטת י' רז-לוי) את העתירה על הסף בהיעדר סמכות עניינית. זאת, בהסתמך על פרט 59 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, שמונה את הנושאים שלגביהם ניתן להגיש עתירה מינהלית נגד המשיבה. בית המשפט קבע כי השאלה הנדרשת להכרעה בעתירה היא השאלה "[...] האם היה מקום לבטל את הסכם החכירה עם העותרת – כפי שעשתה [המשיבה – ע' פ'] – אם לאו – שאלה שהינה במובהק בתחום ההסכמי חוזי ומקומה להתברר בערכאה האזרחית המתאימה" (עמ' 5 לפסק הדין). משכך, ונוכח קיומו של סעד חלופי בערכאה האזרחית, דחה בית המשפט את העתירה על הסף.

3.מכאן העתירה שלפנינו, שבגדרה מבקשת העותרת כי נורה למשיבה לבוא ליתן טעם מדוע לא תדון בתשלום פיצוי לעותרת בגין ביטול הסכם החכירה ובגין שינוי הייעוד. העותרת טוענת, בין היתר, כי בית המשפט לעניינים מינהליים הבהיר בפסק הדין כי "הפורום הנכון לדון בעתירה הוא בבית משפט נכבד זה" (סעיף 11 לעתירה). בעתירה חוזרת העותרת על טענותיה לפני בית המשפט לעניינים מינהליים וטוענת, בין היתר, כי בביטול החוזה סטתה המשיבה מהנחיותיה; כי החוזה בוטל משיקולים זרים, כדי להבטיח את השימוש במקרקעין בייעודם החדש מבלי שיידרש לשלם פיצויים לעותרת; וכי התנהלות המשיבה עולה כדי חוסר תום לב ועשיית עושר ולא במשפט. עוד התייחסה העותרת לפגמים שנפלו, לטענתה, בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים.

4.ביום 6.10.2021 ביקשתי מהמשיבה להגיש תגובה מקדמית בשאלת קיומו של סעד חלופי. בתגובתה, סומכת המשיבה ידיה על קביעותיו של בית המשפט לעניינים מינהליים וטוענת כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי כאמור בפסק הדין. עוד נטען כי דינה להידחות על הסף גם מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר ניקיון כפיים, שכן לטענתה העותרת "[...] השמיטה פרטים מהותיים מכתב העתירה והציגה תמונה מסולפת" (סעיף 15 לתגובה המקדמית) – וזאת בין היתר באשר להכרעת בית המשפט לעניינים מינהליים.

5.דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה לא יידרש לעתירה במקרים שבהם עומד לעותר סעד חלופי (בג"ץ 7086/20 שובל נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 6 (24.2.2021)). בניגוד לנטען בעתירה, בית המשפט לעניינים מינהליים לא קבע שהפורום הנכון לדיון במחלוקת הוא בית משפט זה. כפי שציין בית המשפט לעניינים מינהליים במפורש, ההיבטים הדומיננטיים של המחלוקת במקרה דנן הם אזרחיים-כספיים, ומשכך, מקומה להתברר לפני הערכאה האזרחית המוסמכת (בג"ץ 1024/20 פרדון נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 5 (16.3.2020); בג"ץ 3240/19 סוראדו נ' כנסת ישראל, פסקה 13 (8.1.2020)).

העתירה נדחית אפוא על הסף. העותרת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 8,000 ש"ח.

ניתן היום, י"ח בחשון התשפ"ב (24.10.2021).