שאולי שייקה נ' קצין התגמולים במשרד הבטחון אגף השיקום ואח'

פסק-דין

השופט מ' חשין:

בחודש נובמבר שלשנת 1987 הגיש העותר תביעה לקצין התגמולים על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תש"י1959- [נוסח משולב] (להלן נכנה אותו - החוק). בתביעתו טען העותר, כי בזמן היותו במחנה צבאי - לעת שירותו במילואים - מעד שתי פעמים ונוצר שבר בכף רגלו השמאלית. מאז אותה עת - לפני למעלה מעשר שנים - ועד עתה, מתגלגל עניינו של העותר לפני כל הגופים בעלי-הסמכות שלפי החוק: קצין התגמולים, ועדת הערעור, הוועדה הרפואית, הוועדה הרפואית העליונה ובית-המשפט המחוזי. תביעתו של העותר עולה-יורדת כל שנים אלו מוועדה אחת למישנה, מוועדה לבית-משפט, וחוזר חלילה. ואף לבית-המשפט הגבוה לצדק הגיע העותר בשנת 1993 (בג"ץ 2015/93). אלא שלא היתה זו אלא אתנחתא קלה, והמירוץ בין בעלי-הסמכות נמשך והלך גם לאחר שהעותר מחק את עתירתו האמורה.

בקוראנו את טרוניותיו של העותר בעתירתו הנוכחית, דומה כי לא היו כלל הליכים עד כה; וככל שהיו הליכים, הוסיפו אלה טענות על טענות שהיו לפניהם. למיצער שמונה בקשות מעלה העותר לפנינו, וחלקן אינו אלא אשכול של טענות-מישנה. קראנו את הכתובים כולם, ולא נמצא לנו כי עלה בידי העותר להצביע על עילה המצדיקה את התערבותנו - התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק - בעניינו.

יתר-על-כן: החוק סלל דרך לפני נכים להעלות קובלנותיהם לפני גופים שכוננו בו: קצין התגמולים, ועדת ערעורים, בית-המשפט המחוזי, בית-המשפט העליון, ובצידם של אלה: ועדה רפואית וועדה רפואית עליונה. זו הדרך שהטוענים לזכויות לפי החוק ללכת בה, ואליה נַפנה את העותר. אכן, אין מקום כי בית-המשפט הגבוה לצדק ישמש מעין פקיד-עזר של אותם גופים בעלי-סמכות על-פי החוק, וההנחה המוטמעת בחוק היא זו, שהטוען לזכויות על-פיו אמור לבוא אל-שלו בהַלכו בדרך שסלל המחוקק עבורו. בהקשר זה נזכיר, כי אך לאחרונה הוחלט בוועדה המוסמכת להעלות את שיעור נכותו מ10%- ל11%-, ועל-כך ערער העותר לפני בית-המשפט המחוזי. ערעור זה תלוי עתה ועומד, וכפי שנמסר לנו אמור הוא להישמע בחודש יוני הקרוב. כדין החלטה זו האחרונה כן דינן של החלטות אחרות שניתנו בעניינו, שהעותר רשאי היה - ואפשר רשאי הוא אף כיום - לערער עליהן על-פי הסדר שנקבע בחוק. משעמד - או עומד - לעותר סעד חלופי, שוב אין הצדק כי נידרש אנו לעתירה.

טוען העותר כי גופים אלה ואחרים מבין בעלי-הסמכות לא נתנו החלטות בעניינו - אף שהיו חייבים בכך - ומשלא ניתנו החלטות שוב לא קנה זכות לערער על החלטות (שלא ניתנו). אם אמנם אלה פני הדברים - ואין אנו מביעים דעה על טענה זו - פשוט הוא שהעותר ראוי כי יינתנו החלטות בעניינו. העותר מתבקש איפוא להודיע לפרקליטות המדינה - תוך 15 יום - אלו הם אותם הליכים שזכאי הוא כי תינתנה החלטות בהם והחלטות לא ניתנו. הנושא ייבדק, והרשות המוסמכת תשיב לעותר תוך 20 יום מיום שתקבל את דרישתו: בין על דרך נתינתה של החלטה ובין בכל דרך אחרת (כגון שתצביע על החלטה שניתנה). בכך תבוא על סיפוקה גם דרישתו זו של העותר, והרי הכל יבוא על מקומו בשלום.

בכפוף לאמור לעיל אנו מחליטים לדחות את העתירה.

היום, ח' באייר תשנ"ח (4.5.98)

שופטשופטש ופט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי