מיכאל חי שמילה נ' שר הביטחון ואח'

פסק-דין

השופט ג' קרא:

עניינה של העתירה בצו גיוס שהונפק לעותר, סטודנט במסלול האקדמיזציה של צה"ל, ביום 14.11.2019 שבו נקרא להתייצב לשירות כלוחם ביום 2.12.2019 (להלן: צו הגיוס ו- מועד הגיוס).

1.העותר, שהגיש את העתירה יום לפני מועד הגיוס שנקבע לו, ביקש בעתירתו צו על תנאי שיורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יורו על דחיית מועד גיוסו למשך 30 ימים לפחות, כדי לאפשר לו לממש את זכות הערעור על קביעת הוועדה הרפואית לפיה הוא כשיר לשירות כלוחם; ליתן טעם מדוע לא ייקבע כי צו הגיוס בטל מעיקרו, משום שהונפק בחוסר סמכות בסד זמנים שבגינו לא ניתנה לו ההזדמנות לממש את זכותו לערער על קביעת הוועדה הרפואית וכן משום שצו הגיוס הונפק ונמסר לו בהודעה קצרה ובלתי סבירה. עוד טען העותר כי החלטת רשויות הגיוס לדחות את בקשתו לדחייה נוספת בשירות הצבאי במסגרת מסלול האקדמיזציה לשם השלמת תואר ראשון, בקשה שהוגשה ביום 31.10.2019, ניתנה ללא הנמקה ומבלי שניתנה לו רשות ערעור עליה וביקש לקבל לידיו את הנהלים וההוראות שעליהם היא נשענת.

בנוסף ביקש העותר כי בית משפט זה יוציא מלפניו צו ביניים המורה למשיבים להקפיא את מועד גיוסו עד למתן החלטה אחרת. כן ביקש להטיל "הוצאות לדוגמה" על המשיבים.

2.ביום 1.12.2019 הוריתי על מתן צו ארעי לעיכוב גיוסו של העותר לצה"ל עד למתן החלטה אחרת ועל הגשת תגובה מקדמית לעתירה מטעם המשיבים עד ליום 8.12.2019. בהמשך ניתנה החלטת רשמים למתן ארכה של 45 עד להגשת התגובה המקדמית, לבקשת המשיבים ובהסכמת העותר.

3.ביום 24.1.2019 הוגשה תגובתם המקדמית של המשיבים. בתמצית, טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף משום שהעותר השמיט ממנה פרט רלוונטי והוא – העובדה כי ביום 25.8.2019 הודיע כי הוא מוותר על התפקיד אליו שובץ במסגרת מסלול האקדמיזציה וכן בהיעדר עילה להתערבות, תוך חיוב העותר בהוצאות.

לגוף העתירה נטען, כי מועד הגיוס העדכני של העותר נקבע לאחר שביום 25.8.2019 הודיע העותר כי אינו מעוניין בשיבוץ לתפקיד בתחום לימודיו, וכי אין כל עילה להתערב בהחלטת רשויות הגיוס, בשים לב למדיניות המצומצמת שלהן ביחס לדחיית מועדי גיוס; לעובדה שגיוסו של העותר נדחה כבר שלוש פעמים, לבקשתו (תחילה לשם לימודים במסלול של ישיבת הסדר ובהמשך כשביקש פעמיים לדחות את גיוסו לשם השלמת לימודיו לתואר אקדמי, והעותר שובץ לתפקיד בתחום לימודיו אך ויתר עליו מרצונו); ולשיקול הדעת הרחב הנתון לרשויות הגיוס בכל הנוגע לבניין הכוח הצבאי. עוד טענו המשיבים כי עיון בנספחי העתירה מעלה כי העותר לא השכיל לסיים את פרויקט הגמר שלו ולא הציג כל נסיבה מיוחדת המצדיקה מתן דחייה נוספת, וכי בנסיבות אלו, רצונו לשמור על רצף לימודים אינו מהווה שיקול כזה.

באשר לטענת העותר כי לא ניתנה לו ההזדמנות לערור על החלטת הוועדה הרפואית כי הוא כשיר לשירות כלוחם, טענו המשיבים כי החלטת הוועדה הרפואית התקבלה בשנת 2016, וכבר אז הודע לו בצו הגיוס שנשלח אליו בשנת 2016, כמו גם בצווי הגיוס הנוספים שנשלחו לו, כי הוא יכול לערור על החלטתה תוך 30 ימים מיון שנמסרה לו ההחלטה בהתאם לתנאי סעיף 8 לתקנות שירות ביטחון, התשכ"ז-1967 (להלן: התקנות). מכאן, מאז שנת 2016 לא מצא העותר להלין על החלטת הוועדה והוא אינו יכול לעשות כן עתה, בחלוף ארבע שנים. עוד נטען כי גם אם היה על רשויות הגיוס ליתן לעותר 30 ימים לערור על החלטת הוועדה, הרי הצו האחרון הונפק ביום 14.11.2019 ובשים לב לצו הארעי שניתן, התייתר הסעד המבוקש וכי גם אם נפל פגם בהוצאת הצו, אף שהם אינם סבורים כך, הרי שהעניין נרפא מעצמו. כן צוין כי בבדיקה שנערכה נמצא כי העותר לא פנה בעניין הרפואי לגורמים הרלוונטיים בלשכת הגיוס ולא העלה כל טענה הסותרת את קביעת הוועדה הרפואית ואף לא טען זאת בעתירתו. לכן טענו המשיבים, כי העתירה נעוצה ברצונו של העותר לדחות את שירותו לשם השלמת לימודיו והטענה בדבר אי מתן זכות ערר אינה אלא כסות לכך.

בנוסף נטען כי צו הגיוס שנשלח לעותר עומד בתנאי ההודעה המוקדמת שבהוראות הקבע, מכוחן ניתן להקדים ב-30 ימים את ההתייצבות לגיוס אם צו הגיוס החדש נשלח 15 ימים לפני המועד החדש. לבסוף נטען כי הקדמת מועד גיוסו של העותר (מיום 15.12.2019 ליום 10.12.2019 ובהמשך ליום 2.12.2019) התקבלה לאחר שהוא ויתר על התפקיד אליו שובץ.

לפיכך, טענו המשיבים כי לא נפל כל פגם בהחלטת רשויות הגיוס ואין כל עילה להתערב בה; כי ממילא התייתר הסעד המבוקש של 30 ימים לשם הגשת ערר; כי אין כל הצדקה ליתן צו ביניים וכי יש לדחות את העתירה, להורות על ביטול הצו הארעי ולחייב את העותר בהוצאות. יחד עם זאת, הודגש כי בחינה מהותית בשל שינוי במצב הרפואי אינה מוגבלת במסגרת הזמנים שבסעיף 8 לתקנות וככל שחל שינוי במצבו הרפואי של העורר, עליו לעדכן את רשויות הגיוס ופנייתו תיבחן לגופה.

4.דין העתירה להידחות על הסף. בנסיבות המתוארות בתגובתם המקדמית של המשיבים, ויתור העותר על שיבוצו לתפקיד במסלול האקדמיזציה, הינו בעל משמעות והשמטת עובדה זו מן העתירה לוקה בהעדר ניקיון כפיים (בג"ץ 6023/07 דויכאת נ' שר הפנים (27.1.2008)).

מעבר לכך, העתירה אף אינה מצביעה על כל עילה להתערבות בהחלטת המשיבים באשר למועד גיוסו של העותר ולסירובם לדחות דחייה נוספת את גיוסו לשם השלמת לימודיו. ההתערבות בשיקול דעתן של רשויות הצבא בהחלטות מקצועיות-תכנוניות באשר למערך כוח האדם – מוגבלת ואין די לשם כך בנימוק שעניינו בשמירה על רצף הלימודים (בג"ץ 8089/16 אש נ' משרד הביטחון (30.11.2016)).

כמו כן, לאור האמור בתגובה המקדמית לעתירה, אין ממש בטענות העותר ביחס להגבלת זכותו לערור על החלטת הוועדה הרפואית, שניתנה כבר בשנת 2016 וכפי שנטען, יכול היה העותר לנצל את פרק הזמן הניכר מאז הגשת העתירה ועד עתה כדי להגיש ערעור כאמור, אולם הוא לא עשה כן, ואף לא העלה בעתירתו כל טענה בדבר כשירותו הרפואית.

5.לאור האמור לעיל, לא ראיתי להיעתר לבקשת העותר לאפשר לו להשיב לתגובה המקדמית.

6.אשר על כן, העתירה נדחית. הצו הארעי שניתן מבוטל בזאת. לא ניתן צו להוצאות.

ניתן היום, י"א בשבט התש"פ (6.2.2020).