יואל בן לולו נ' מדינת ישראל ואח'

פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן:

העתירה שבפנינו עניינה בשניים. ראשית, טוען העותר לעניין אופן הפעלת שיקול הדעת של משרד התחבורה מכוח סעיפים 549(ג) ו-551(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) בעניינו. שנית, טוען העותר כי אופן קביעת נקודות החיוב, המוסדר בפרק ז' לתקנות ובתוספת השישית לתקנות, פוגעות בזכויות לחופש תנועה ולחירות הקבועות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, באופן שאינו מידתי.

בתגובתה, טוענת המדינה כי דין העתירה, על שני ראשיה, להדחות על הסף. לגופו של עניין טוענת המדינה כי המנגנון הקבוע בתוספת השישית הוא סביר ומכל מקום אינו עולה לכדי אי סבירות קיצונית שתצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

לאחר שעיינו בעתירה על צרופותיה, מצאנו לנכון לדחות את העתירה על הסף.

אשר לטענותיו הפרטניות של העותר, בכל הנוגע לאופן הפעלת שיקול הדעת של רשות הרישוי מכוח סעיף 551(ג) לתקנות בעניינו, דינן של אלו להתברר במסגרת הליך מנהלי כקבוע בסעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים תש"ס-2000 (סעיף 14 לתוספת הראשונה). במקרה הנוכחי, העותר אכן עתר לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (עת"מ 29280-10-11, כבוד השופט ש' ברלינר – סג"נ), אשר דחה את העתירה על הסף ביום 14.10.2011. את טענותיו כנגד החלטה זו היה על העותר להעלות במסגרת ערעור מנהלי, ולא במסגרת ההליך הנוכחי. מאחר שלעותר עמד סעד חלופי, דין העתירה, בכל הנוגע לטענות אלו, להדחות על הסף.

אף דינן של טענות העותר לעניין חוסר המידתיות בתקנות להדחות על הסף. כידוע, על עותר המבקש סעד מבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק למצות, בטרם הגשת העתירה, את ההליכים למול הרשויות המתאימות. במקרה הנוכחי, העותר לא פנה אף לא פעם אחת למשרד התחבורה, שהוא הרשות המתאימה לדון בטענותיו. פנייתו של העותר למשרד הרישוי, במסגרת הליך פרטני בעניינו, אינה יכולה לספק את הדרישה למיצוי הליכים בטרם עתירה. משכך, ומבלי להביע עמדה באשר לטענות העותר עצמן, נדחות אף טענותיו במישור זה על הסף מהטעם של אי מיצוי הליכים (ראו: בג"ץ 7851/11 פוקס נגד רשות לשירותים ציבוריים – חשמל (טרם פורסם, 28.10.2011)).

סוף דבר, העתירה נדחית על הסף. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ה' בכסלו התשע"ב (1.12.2011).