מיכאל לושקוביץ נ' השופטת רחל גרינברג -ביהמ'ש השלום ת''א

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. ביום 1.9.05 הורשע העותר בשלושה אישומים שעיקרם קבלת דבר במרמה, זיוף מסמך בכוונה, שימוש במסמך מזויף וגניבה בידי מורשה, עבירות לפי חוק העונשין, תשל"ז - 1977 (פ' (תל אביב) 7442/99 מדינת ישראל נ' לוקשביץ מיכאל (לא פורסם) - השופטת גרינברג). את מעשי ההונאה נשוא כתב האישום ביצע העותר בשנת 1996, בעודו מרצה עונש מאסר של שמונה שנים בגין עשרות תיקי מרמה וזיוף. ביום 14.9.05 דחתה השופטת גרינברג את בקשת העותר כי תפסול את עצמה מהמשך הדיון בתיק. בהחלטה נקבע "אני דוחה מכל וכל את בקשת הפסלות'שהוטחה' בבית המשפט מבלי שהוסברה, אין לי בתיק הזה ולו שמץ וצל של מניע אישי כפי שטען עו"ד ממשרדה של הגב' ינאי (באת כוח העותר בהליך הפלילי - א"ר) שלדבריו הוא איננו מכיר כלל את התיק". ערעור שהוגש על החלטה זו נדחה ביום 28.9.05 (ע"פ 8841/05 מיכאל לוקשביץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) - השופטת ביניש). ביום 29.9.05 נגזר דינו של העותר, ונקבע כי עליו לרצות 42 חודשי מאסר, מתוכם 30 בפועל והיתרה על תנאי, כן חויב העותר לשלם קנס בסך 5,000 ש"ח.

ב. העתירה שלפנינו הוגשה ביום 5.9.05 (לפני מתן גזר הדין), ודומה שהסעד העיקרי שהתבקש בה היה חיוב המשיבה להמציא לעותר מסמכים מתיקו בשירות בתי הסוהר, ועיכוב הדיונים בהליך הפלילי עד להמצאתם. ברם, העותר לא הסדיר את עניין האגרה וביום 30.11.05 הורה רשם בית המשפט על מחיקת העתירה. ביום 26.6.06, בעקבות פניית העותר, ביטל הרשם את החלטתו הקודמת, אך דחה את בקשת העותר לפטור מאגרה, והורה על תשלום האגרה בתוך עשרה ימים. האגרה שולמה, וביום 7.8.06 הועברה העתירה לטיפולי. בהחלטה מיום 14.8.06 נקבע "על פניה, כמות שהיא היה מקום לדחיית העתירה על הסף, אך הואיל והמדובר באסיר, אבקש כי העותר יודיע בתוך 21 יום האם הוא עומד על עתירתו, ואם כן ינסחה באופן ברור, תוך ציון העילות והסעדים המבוקשים". ביום 1.9.06 הוגשה תגובת העותר, בה הועלו טענות פסלות נגד השופטת גרינברג, וכן טענות שונות ביחס להכרעת הדין, בכללן הטלת האשמה על שניים שבית המשפט קבע בעניינם כי "יש רגליים לדבר" שהיו שותפיו של הנאשם. עוד נטען כי מצבו הרפואי של העותר קשה, ושהוא אינו יכול לקבל טיפול רפואי נאות בתנאי מאסר.

ג. לאחר העיון בעתירה, בהבהרות מיום 6.9.06, ובהחלטות בתי המשפט השונים בעניינו של העותר, אין בידינו להיעתר לעתירה. ככל שהמדובר בפסק הדין, לעותר היתה זכות ערעור בפני בית המשפט המחוזי. באת כוחו בהליך הפלילי, עו"ד ינאי, אף ביקשה מבית משפט השלום עיכוב ביצוע לצורך זה – ואיננו יודעים גם אם הוגש ערעור. בית משפט זה בשבתו כבית דין גבוה לצדק "איננו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי המשפט הרגילים" (בג"צ 4970/05 דוד אפל נ' כבוד נשיאת בית משפט השלום בתל אביב (טרם פורסם); בג"ץ 11099/03 אליאס נ' כבוד נשיאת בית משפט השלום למחוזות תל אביב-יפו (לא פורסם)), ואין מסגרת זו המקום לדון בטענות העותר, המכוונות לגופה של הרשעה. מעבר לצורך אציין כי הטענות בדבר בריאותו של העותר הועלו בפני הערכאות דלמטה (עמוד 15 לפרוטוקול הדיון מיום 14.9.05; סעיף 8 לגזר הדין), וחזקה שנשקלו בזהירות הראויה בהקשר לעונש; מובן שפתוחה הדרך לשוב ולהעלותן, במידת הצורך, בפני רשויות שירות בתי הסוהר בעתירת אסיר, בקשר לטיפול הרפואי, והדעת נותנת כי תינתן להן תשומת הלב הראויה. ביחס לטענות הפסלות, בשתי החלטות קודמות כבר נקבע אל נכון כי אין בהן ממש, והטענות שהובאו בהבהרה מיום 1.9.06 - שחלקן מנוסחות בלשון בוטה שאין מקום לקבלה - אינן מקימות עילת פסלות.

ד. לא נוכל איפוא להיעתר למבוקש.

ניתן היום, י"ז באלול תשס"ו (10.9.06).