גיא שילה עו"ד, ו- 119 אח' נ' שר הפנים ואח'

פסק-דין

השופט נ' הנדל:

1.העתירה שלפנינו היא, למעשה, גלגול נוסף של ההליך בבג"ץ 5518/20 (להלן: העתירה הקודמת) – במסגרתו ביקשו העותרים להורות למשיב 1 (להלן: שר הפנים) לנמק "מדוע לא יחזור בו מהחלטתו מיום 18.3.2020, לסגור את מעבר הגבול היבשתי 'בגין' בטאבה ליציאת אזרחים ישראלים לסיני". העתירה הקודמת נדחתה, ביום 23.9.2020, נוכח התפתחויות שהתרחשו לאחר הגשתה, ובמרכזן קבלת החלטה עדכנית של שר הפנים "לאחר דיון ושמיעת עמדות הגורמים הרלוונטיים – ותואמת את עמדתו העדכנית של משרד הבריאות. ההחלטה אף מגבילה את תקופת סגירת מעבר הגבול, ומבהירה כי הסוגיה תיבחן מחדש בתום'תקופת הסגר' – בניגוד לאופי הגורף שנשאה החלטת השר הקודמת". בנסיבות אלה, ולאור העלייה בשיעור התחלואה בנגיף הקורונה, נדחתה העתירה הקודמת על הסף "מבלי לפגוע בזכות העותרים לפנות לערכאה המוסמכת לאחר מיצוי ההליכים ביחס להחלטה העדכנית".

מכאן העתירה הנוכחית, בה שבים העותרים ומפנים את חיציהם כלפי החלטת שר הפנים, "משהיא פוגעת במידה שעולה על הנדרש בזכות החוקתית לצאת מישראל, ובחופש העיסוק [...] ומשהתחייבו המשיבים במסגרת בג"ץ 5518/20 [...] לבחון מחדש את הנושא בסיומו של 'הסגר השני', לפני כחודשיים, ולא עשו כן". עוד טענו העותרים, כי ההחלטה – שנשענה על סעיף 7א לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 – נגועה בחריגה מסמכות, שכן מדובר בסעיף שתכליתו ביטחונית, כך שלא ניתן להגביל מכוחו את השימוש במעבר טאבה מטעמים הקשורים במגפת הקורונה.

בתגובתם, דחו המשיבים את טענות העותרים בדבר העדר בחינה מחודשת של ההחלטה, הציגו בפרוטרוט את ההליכים שנקטו בעניין, והדגישו כי לא התעלמו מפניות העותרים. לצד זאת, הם עמדו על הקשיים בפתיחת המעבר, וציינו כי בחינה מחודשת של האפשרות לעשות זאת "טרם הושלמה נכון למועד כתיבת שורות אלה". אשר לשאלת הסמכות, הם סבורים כי למרות שורשיו הביטחוניים, סעיף 7א לחוק הכניסה לישראל מסמיך את שר הפנים לשקול גם שיקולים של בריאות הציבור.

2.ערב הדיון בעתירה, עדכנו המשיבים כי ביום 28.1.2021 התקין שר הפנים צו ייעודי, "אשר סגר הלכה למעשה את מעבר טאבה [...] לכניסה וליציאה" – בהתאם לסמכותו לפי סעיף 7 לחוק הכניסה לישראל. כמו כן, נמסר כי ביום 7.2.2021 נכנסו לתוקפן תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת היציאה מישראל והכניסה אליה), התשפ"א-2021, המטילות הגבלות כלליות על כניסה ויציאה מישראל (להלן: תקנות הקורונה). לשיטתם, די היה בהתפתחויות אלה כדי לחרוץ את גורל העתירה במתכונתה הנוכחית.

3.בעקבות הדיון שהתקיים ביום 10.2.2021, עדכנו המשיבים כי תוקפן של תקנות הקורונה הוארך עד יום 6.3.2021 – וביקשו למחוק את העתירה שהפכה, לדעתם, תיאורטית. ביום 24.2.2021 הוחלט כי העתירה לא תימחק בשלב זה, והמשיבים התבקשו לשוב ולעדכן עד יום 7.3.2021. אולם, למחרת היום הודיעו המשיבים כי "בשים לב" להסדרה בתקנות הקורונה, החליט שר הפנים לבטל את ההחלטה שעמדה במוקד ההליך הנוכחי – ובנסיבות אלה, הצדדים מסכימים כי העתירה הפכה תיאורטית, וכי דינה להימחק. עם זאת, הם חלוקים בשאלת ההוצאות: העותרים מבקשים כי אלה ייפסקו לטובתם "על הצד הגבוה", הן משום שהמשיבים "קיבלו דה-פקטו" את עמדתם לגבי ביטול ההחלטה מושא העתירה, והן בשל העדר התייחסות עניינית לפניותיהם המוקדמות. מנגד, המשיבים סבורים שאין עילה לפסיקת הוצאות. הם מדגישים כי החלטת השר בוטלה על רקע תקנות הקורונה שבאו לעולם ללא קשר לעתירה הנוכחית; מזכירים כי גם במצב הדברים הנוכחי נמנעת היציאה ממעבר טאבה; ודוחים את הטענה לגבי העדר מענה לפניות העותרים.

3.הנה כי כן, העתירה מיצתה את עצמה – והיא נמחקת, אפוא, כמבוקש וכמוסכם.

אשר לסוגיית ההוצאות – דומה כי לאור השתלשלות העניינים שתוארה לעיל, אכן ראוי לפסוק הוצאות. יוזכר כי הסעד שביקשו העותרים ניתן להם רק לאחר שהובהר למשיבים, הן במהלך הדיון בעתירה והן בהחלטה מיום 24.2.2021, כי העתירה לא תימחק. מהצד האחר, טענת העותרים כי המשיבים הפרו את החובה לשוב ולבחון את החלטת השר, נסתרה. לפיכך, המשיבים יישאו בהוצאות העותרים ובשכר טרחת בא כוחם בהליך דנן בסך 4,000 ₪.

ניתן היום, י"ט באדר התשפ"א (3.3.2021).