עמרי עדיקה נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל ואח'

פסק-דין

השופטת מ' נאור:

1.עניינה של עתירה זו בהחלטתו של ניצב עמיחי שי, ראש אגף משאבי אנוש במשטרת ישראל, מיום 13.10.2009, שלא להאריך את חוזה השירות עם העותר, ששירת באותה עת כקצין במשטרה בדרגת רפ"ק. בהחלטתו ציין ניצב שי כי שירותו של העותר לא יוארך לאור המלצות מפקדיו של העותר, תפקודו והתנהלותו הלקויים של העותר ולאור העובדה שלא השכיל להשתפר גם לאחר הזדמנויות רבות שניתנו לו בעבר. כן צוין כי נלקחו בחשבון טיעוניו של העותר בשימוע שנערך לו. בהתחשב באמור החליט ניצב שי מכוח סמכותו לפי סעיף 17 לפקודת המשטרה (נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן: פקודת המשטרה), כי שירותו של העותר יסתיים בחלוף 90 ימים מקבלת ההודעה על אי הארכת שירותו.

2.כנגד החלטה זו הוגשה העתירה הנוכחית. בית המשפט (השופט א' גרוניס) לא נעתר לבקשתו של העותר להוצאת צו ביניים, אך צוין בהחלטתו כי ההחלטה בדבר אי הארכת השירות היא החלטה הפיכה.

3.טענתו העיקרית של העותר היא, בתמצית, כי שני מפקדים בכירים התנכלו לו בעקבות קבילות שהגיש נגדם וכי הייתה מזימה מכוונת להכשלתו ולהכתמת תיקו האישי. דבר זה הוביל, לטענתו, להחלטה שלא להאריך את שירותו במשטרה. לצד טענה זו, טען העותר גם כי החלטת ניצב שי ניתנה בחוסר סמכות. זאת, מאחר שלטענתו סעיף 17 אינו מקנה סמכות להחליט על סיום שירות במשטרה, אלא מסמיך רק להאריך שירות, לפי בקשת השוטר. לטענתו, ההחלטה שלא להאריך את שירותו היא למעשה החלטת פיטורין. על כן, מי שמוסמך היה לקבלה, לפי סעיף 10(2) לפקודת המשטרה, הוא המפקח הכללי בלבד. לפיכך, כך טען, החלטתו של ניצב שי בטלה.

ביום 6.5.2010 נשמעו טענותיו של בא כוח העותר בפנינו. בסיומה של אותה ישיבה הצענו למשיבים כי בשים לב לכך שתקופת השירות של העותר היא ארוכה (לשיטת המשיבים – משנת 1996), יובא עניינו של העותר בפני המפקח הכללי אישית ויינתן לו שימוע נוסף שיכול שיהיה גם בכתב. המשיבים הסכימו להצעתנו, אף שעמדו על טענתם המשפטית לפיה ההחלטה שלא להאריך את שירותו של העותר ניתנה בסמכות. בעקבות ההחלטה שהתקבלה באותה ישיבה נערך לעותר שימוע נוסף בכתב. לאחר השימוע החליט המפקח הכללי, בהחלטה מפורטת ומנומקת מיום 19.9.2010, שלא לשנות את ההחלטה של ניצב שי לפיה אין להאריך את שירותו של העותר במשטרה.

4.נוכח ההחלטה שניתנה על ידי המפקח הכללי, אין עוד משמעות מעשית לשאלת הסמכות שהעלה העותר. עם זאת, נציין בקצרה כי ההחלטה המקורית של ניצב שי ניתנה אף היא בסמכות. העותר טען, כזכור, כי רק המפקח הכללי מוסמך לפטרו, וזאת כאמור בסעיף 10(2) לפקודת המשטרה. אכן כך הוא, כאשר מדובר בקצין, אך במקרה זה אין מדובר בפיטורין. לפי סעיף 11 לפקודת המשטרה שוטר מגויס למשטרה לתקופה של 5 שנים. מכוח סעיף 17 לפקודת המשטרה מוסמך המפקח הכללי להאריך את תקופת השירות לתקופות שירות נוספות של חמש שנים כל אחת, או פחות מכך. בחלוף עשרים שנות שירות רשאי המפקח הכללי להאריך את תקופת השירות לתקופה נוספת בלתי קצובה. לפי סעיף 11 לנוהל אגף משאבי אנוש 18.01.03 תקופות שירות במשטרה (להלן: נוהל אמ"ש), שחל על העותר, סמכותו של המפקח הכללי להאריך את השירות של כל שוטר במשטרה וסמכותו להחליט שלא להאריך את השירות של שוטר עד דרגת רפ"ק, כולל – הואצלה לראש אגף משאבי אנוש.

הנה כי כן, שירותו של העותר הוא לתקופות קצובות, ועל כן נדרשה הארכתו מעת לעת. אם לא יוארך המינוי יחדל העותר מלשרת במשטרה, בלא כל צורך באקט של פיטורין, בשל כך שתקופת מינויו פקעה. העותר הינו בעל דרגת רפ"ק, ועל כן, כאמור, ראש אגף משאבי אנוש מוסמך היה להחליט על אי הארכת שירותו במשטרה. אין לקבל גם את פרשנות העותר לסעיף 17 לפקודת המשטרה, כמסמיך להאריך שירות בלבד, לבקשת השוטר. מלכתחילה, כאמור, שירותו של שוטר הינו לתקופה קצובה, ולכן נדרשת הארכה. הארכה זו אינה ניתנת ללא תנאי, אלא על פי קריטריונים סדורים, המפורטים בנוהל אמ"ש שהוזכר. ברי כי אם בחינת תפקודו של השוטר בתום תקופת ההארכה העלתה כי השוטר אינו עומד בסטנדרטים הדרושים, ישנה סמכות להחליט שלא להאריך את שירותו (ראו והשוו גם: בג"ץ 6778/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לביטחון פנים, פ"ד נח(2) 358, 370 (2004)). זאת ועוד: שימוש בסמכות של אי הארכת שירות היא מידתית יותר מאשר שימוש בסמכות פיטורין, גם מפני שאינה מלווה במכתב של פיטורין וכך לא דבק "כתם" של פיטורין, וגם מפני שתקופת ההודעה המוקדמת במקרה של אי הארכת שירות הינה ארוכה יותר (90 יום ולא 30 יום).

5.באשר לשאלת אי הארכת השירות לגופה: עיינו בשלל המסמכים שהניחו הצדדים לפנינו ולא ראינו עילה להתערב בהחלטה שלא להאריך את שירותו של העותר. על קורותיו של העותר במשטרה עמד המפקח הכללי בהרחבה בהחלטתו מיום 19.9.2010. המפקח הכללי ציין כי שירותו של העותר החל אמנם ברגל ימין, אך משנת 2003 חלה התדרדרות בתפקודו. כפי שמסוכם במכתבו של המפקח הכללי, שירותו של העותר בשנים האחרונות התאפיין באיכות ביצוע נמוכה, בהערכות תקופתיות נמוכות מצד מפקדים ועמיתים, וביחסים בין אישיים בעיתיים. שירותו הוארך מעת לעת לתקופות קצרות בלבד, כשהאחרונה לתקופה של חצי שנה בלבד; מעת לעת הוער לעותר על תפקודו וניתנו לו הזדמנויות רבות לשפר את דרכיו, ללא הועיל.

6.התמונה העולה מן הנתונים היא קשה. כאמור, טענתו המרכזית של העותר לאורך כל הדרך, הייתה כי קצינים בכירים התנכלו לו וכי חוות הדעת השליליות לגביו הינן חלק ממזימה מכוונת להכשלתו. ואולם, כפי שעולה מהחומר הרב המונח לפנינו, אין המדובר בהערכות שליליות של שני מפקדים בלבד, אלא בהערכות של מפקדים שונים לאורך השנים מאז שנת 2003. העותר טוען למעשה לקשר שנקשר נגדו, קשר לו יש שותפים רבים. אך, לאור התשתית הראייתית במקרה דנן, טענה זו קשה לקבל (ראו והשוו: בג"ץ 1802/08 חיים נ' המפקח הכללי – משטרת ישראל, פסקאות 8-9 לפסק דינו של השופט פוגלמן (לא פורסם, 3.7.2008)).

7.סיכומו של דבר: לאחר עיון בחומר הרב שהונח לפנינו לא ראינו אפשרות להיעתר לעתירה והיא נדחית. העותר ישא בשכ"ט עו"ד המשיבים בסך 10,000 ש"ח.

ש ופטת

השופט א' רובינשטיין:

אני מסכים.

ש ופט

השופטת א' חיות:

אני מסכימה.

ש ופטת

ניתן היום, כ"א אייר, תשע"א (25.5.2011).