דניאל לביא ואח' נ' לילי אייס

פסק-דין

השופט נ' סולברג:

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 22.3.2021, בת"א 39130-06-19 (השופט העמית י' פרגו), שבגדרה נקבע כי הגם שבתובענה שהוגשה לא בא זכרה של עילת ה' טעות' המעוגנת בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: החוק) – פסק הדין יכלול התייחסות אף לעילה זו.

רקע עובדתי

2.בתובענה שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי נטען, כי בעת שרכשו את דירת המגורים ברחוב ויסוצקי 4 בתל אביב, הצהירה המוכרת, לילי אייס, ששטחה הוא – 163 מ"ר. ברם, בשלב מסוים, למדו המבקשים לדעת כי היתר הבניה שהוצא בעת שנבנתה הדירה, מאפשר לבנות עד 66.54 מ"ר; ולא יותר. בתובענה שהגישו, עתרו המבקשים לסעד כספי, שישפה אותם בגין הנזק שנגרם להם מחמת הפער שבין הצהרת המוכרת, לבין מצב הדירה בפועל. בכתב ההגנה שהגישה המוכרת לבית המשפט המחוזי נטען, כי הדירה נבנתה כדין, וכי זכויות הבניה בדירה הן על שטח של 163 מ"ר. לחלופין טענה המוכרת, כי ככל שיתברר שזכויות הבניה פחותות משטח הדירה שנבנתה בפועל, המבקשים הם אשר ישאו באחריות למחדל זה.

3.בדיון שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי ביום 5.1.2021, הצהירו באי-כוח הצדדים מזה ומזה, כי לא התבקש סעד של ביטול החוזה, לרבות לפי סעיף 14 לחוק, וכי הצדדים מבקשים למקד את התביעה בסעדים כספיים; לא בביטול החוזה מעיקרא. למרות זאת, בתום דיון המשך שהתקיים ביום 22.3.2021, ניתנה ההחלטה הבאה:

"לאור כתבי הטענות והדיונים המוקדמים שהיו בתיק זה, אין ספק שאחת השאלות המרכזיות שעומדת לדיון היא השאלה האם הייתה טעות בכריתת החוזה ומשמעותה.

בסמכותו של בית המשפט להפנות את הצדדים לסוגיות המשפטיות שעומדות לדיון על בסיס העובדות המפורטות בכתבי הטענות של הצדדים, כפי שגם עלו בדיונים המקדמיים שהתקיימו בתיק זה. אין ספק שמדובר באחת הסוגיות המרכזיות בתיק זה ואין להתעלם מהמשמעות המשפטית הנובעת מכך. בית המשפט אינו רשאי להתעלם מסוגיה משפטית אשר יש בה השפעה על ההכרעה בתיק, רק משום שהצדדים לא העלו אותה בכתבי הטענות שלהם. מתפקידו של בית המשפט ליתן פסק דין צודק ונכון על פי הדין, וגם אם מי מהצדדים לא העלה סוגיה משפטית כלשהי הנובעת מכתבי הטענות והראיות כפי שהובאו בפני בית המשפט. יש לציין לעניין זה כי חלק מהראיות כבר נמצאות בכתבי הטענות ובתיק המוצגים שהוגש לבית המשפט ודברים נוספים נשמעו בבית המשפט הן על ידי הצדדים והן על ידי נציגי העירייה והוועדה המקומית לתכנון ובנייה.

היות ואיש מהצדדים לא העלה באופן מפורש טענה משפטית זו, מצאתי לנכון כבר בישיבת קדם המשפט הקודמת וגם עתה, להפנות את תשומת לב הצדדים לכך שבמסגרת הדיון, כך גם במסגרת פסק הדין לכשיינתן תהיה התייחסות של בית המשפט לפרק ב' לחוק החוזים [חלק כללי] 'ביטול החוזה עקב בשל פגם בכריתתו', לרבות סעיף 14".

4.בבקשה שלפנינו, עומדים המבקשים על זכותם שלא להרחיב את היריעה אל מרחבי סוגיית ה- טעות, ולהותיר בידיהם ובידי המוכרת את שיקול הדעת כיצד לתחוֹם את גדרי המחלוקת ביניהם.

5.המוכרת מאשרת בתגובתה את טענות המבקשים בכל הנוגע ליריעת המחלוקת בתיק. לדבריה, שני הצדדים אכן הבהירו לבית המשפט המחוזי, שהם אינם מעוניינים בסעד של ביטול החוזה, ותביעת המבקשים אכן מתמקדת במישור הכספי. אלא שהמוכרת טוענת כי למרות התנגדותה לביטול החוזה, לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. לדידה, "כתבי הטענות אכן מעלים את השאלה אם הייתה טעות בכריתת החוזה, או הטעיה, מי אחראי לטעות ומה המשמעות הנובעת מכך. מאידך, אין בהחלטה, כפי שניתנה, כל קביעה ממנה עולה כי בכוונת בית המשפט הנכבד קמא לכפות על המבקשים את ביטול החוזה, משעה שסעד כזה לא התבקש על ידם".

אשר לסעד המבוקש בבקשת רשות הערעור שלפנינו, מציינת המשיבה כי "המשיבה אינה מתנגדת כי יובהר [...] כי בית המשפט קמא לא יכפה על המבקשים סעד שלא ביקשו בתביעתם, היינו – ביטול החוזה". אך עם זאת, "אין בהבהרה זו כדי לפגוע בהחלטתו של בית המשפט הנכבד קמא לדון בטענות שנטענו בכתבי הטענות, שעניינן טעות או הטעייה, להכריע בהן ולקבוע את המשמעות הנובעת מהכרעתו, בהינתן שלא נתבקש (ולכן גם לא יינתן) סעד של ביטול".

דיון והכרעה

6.בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות), החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה הרשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיבים, ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

7.כלל יסוד בשיטתנו המשפטית, כי בית המשפט לא יעניק לתובע סעד שלא התבקש בכתב התביעה, למעט במקרים חריגים, ובהתקיים מספר תנאים מצטברים (ע"א 9137/07 אוסיפובה נ' קלישטיין, פסקה 5 (30.12.2008)). מפני חשיבותו של הכלל, הוא קנה לו שביתה בעקרונות היסוד של התקנות החדשות: "הליך שיפוטי ראוי והוגן מתקיים במערכת שיפוטית עצמאית ובלתי תלויה שהוקמה לפי דין, נגישה לציבור, מקיימת דיון לפי כללי הצדק הטבעי, מכריעה בתוך זמן סביר על יסוד הטענות ההדדיות המובאות לפניה" (ההדגשה אינה במקור – נ' ס') (תקנה 2 לתקנות החדשות, החלה אף על ההליך בבית המשפט המחוזי – שנפתח ערב יום התחילה – מכוח הוראות המעבר הקבועות בתקנה 180(ג)(1) לתקנות החדשות).

8.בענייננו, עומדים המבקשים על כך שאינם חפצים בביטול החוזה; המוכרת מחרה-מחזיקה אחריהם, כשגם לגישתה אין מקום ליתן סעד שכזה. למותר לציין, כי הצדדים כולם מיוצגים בהליך, והיטיבו לשטוח את טענותיהם בשפה ברורה, תוך מודעות לשיקולים השונים שעל הפרק. בנסיבות הללו, ומשבית המשפט לא נימק בהחלטתו, מדוע חרג מגבולות הגזרה שגדרו הצדדים בכתב ובעל-פה, דומני כי נכון יהיה לקבל את הערעור; וכך אציע לחברַי שנעשה.

9.בית המשפט המחוזי ימשיך אפוא בניהול ההליך, ככל חוקתו ומשפטו, תוך התמקדות בסעדים הכספיים שהתבקשו על-ידי המבקשים, ומבלי לדון בסעד שעניינו ביטול החוזה.

10.בנסיבות, לא נעשה צו להוצאות.

השופט י' עמית:

אני מסכים.

השופטת י' וילנר:

אני מסכימה.

לפיכך הוחלט על קבלת הערעור, כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג.

ניתן היום, ט"ו באייר התשפ"א (27.4.2021).