אליהו דיאס נ' כונס הנכסים מחוז ירושלים ואח'

פסק-דין

1.כנגד המבקש, הנמצא בהליכי פשיטת רגל, ניתן צו מאסר מאחר שאינו עומד בתשלומים שהוטלו עליו על פי צו הכינוס. המבקש ערער לבית המשפט העליון (ע"א 7356/11) ובהסכמת הצדדים ניתן ביום 19.4.2012 פסק דין לפיו תבוטל החלטת בית המשפט המחוזי, המבקש יוזמן לדיון בבקשה להוצאת צו מאסר ויתאפשר לו לשטוח את טענותיו.

2.בהמשך, התקיים דיון בפני בית משפט קמא, בסופו חזר בית המשפט והורה על מאסרו של המבקש לתקופה של 21 יום אלא אם יפקיד בקופת הכינוס סך של 9,000 ₪.

כנגד החלטה זו נסבה הבקשה שבפני. החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור בחלקו.

3.המבקש מלין על כך שההחלטה בעניינו ניתנה בחלוף כעשרים ימים לאחר שהדיון התקיים ולכן "הטעמים שטען המבקש במועד הדיון נעלמו מן האופק" בחלוף הזמן. עוד טען המבקש כי היה על בית המשפט למנות מומחה בתחום הסוציאלי-כלכלי על מנת לקבל חוות דעת על מצבו הקשה. המבקש גרוש, מוכר כנכה בשיעור 100% ולטענתו הוא בקושי שורד מקצבאות ביטוח לאומי בלבד. מהמסמכים שצירף המבקש עולה כי הוא מקבל קצבאות בסכום כולל של 6,800 ₪ (4,500 ₪ גמלת נכות מעבודה ו-2,300 ₪ קצבת שר"מ).

הנאמנת על נכסי המבקש וכונס הנכסים הרשמי התנגדו לבקשה.

4.היה זה המבקש שיזם את הליך פשיטת הרגל ובמסגרת זו הוגשו כנגדו תביעות חוב בסך כולל של כ-1.3 מליון ₪. ביום 25.3.2009 ניתן כנגד המבקש צו כינוס והתשלום החודשי לקופת הכינוס הועמד על 250 ₪. ביום 26.4.2010 הוכרז המבקש כפושט רגל והתשלום החודשי הוגדל ל-750 ₪ ואז עתר המבקש באותו מעמד לבטל את הליך פשיטת הרגל. בקשתו נדחתה ומאותו מועד, הפסיק המבקש לשלם תשלום כלשהו לקופת הכינוס והפסיק להגיש דוחות חודשיים. בקשה נוספת של המבקש לבטל את הליך פשיטת הרגל נדחתה בהחלטתה של כב' השופטת נאור (כתוארה אז) מיום 18.11.2010 ברע"א 4911/11, שם נאמר:

"יש לדחות את טענתו של המבקש לפיה בית המשפט מחזיק בו 'כבן ערובה'. המבקש הוא שיזם את הבקשה להכריז עליו כפושט רגל, אך המשך ההליכים אינו תלוי ברצונו-שלו"

5.המבקש צבר חוב של 20,000 ₪ לקופת הכינוס. המבקש אף לא ניסה לסתור את טענות הנאמנת לפיהן נמנע מלגלות את מקורות הכנסתו והכיצד רכש רכב חדש בסכום של 41,000 ₪. המבקש מסרב למסור את כתובתו הנוכחית ומההחלטה ברע"א 4911/11 הנ"ל נמצאתי למד כי הצהיר כי הוא גרוש אך נסתבר כי הוא גר עם גרושתו ונושא בשכר הדירה. ובכלל, המבקש אינו משתף פעולה עם הנאמנת. גם לאחר שהובהר למבקש כי הליך פשיטת הרגל אינו תוכנית כבקשתך התלויה ברצונו הטוב, המבקש המשיך בהתנהלותו ולא שילם דבר לקופת הכינוס, ואף התבטא כי פעל כן כדי "לתמרץ" את נושיו להסכים לביטול הליך פשיטת הרגל.

במצב דברים זה, דומה כי לא נותרה ברירה לבית משפט קמא אלא לחזור ולאשרר את פקודת המאסר, שמא יהיה בכך כדי לקדם את הליך פשיטת הרגל.

6.למרות כל האמור לעיל, ומאחר שהליך המאסר הוא סנקציה קיצונית ודרסטית שיש לנקוט בה כאשר כלו כל הקיצין, במיוחד נוכח מצבו הרפואי והאישי של המבקש, כפי שמשתקף מאישורים שונים שצורפו לבקשה, אני נכון לקבל את הבקשה באופן חלקי וליתן למבקש הזדמנות נוספת טרם הפעלת הסנקציה של מאסר.

המבקש הפקיד ערבון בסך 3,000 ₪ בתיק זה. הערבון יועבר ישירות לנאמנה שתפקיד אותו בקופת הכינוס. המבקש יוסיף וישלם החל מיום 1.9.2012 עוד 6 תשלומים חודשיים של 1,000 ₪ כל אחד ב- 5 לכל חודש, ובכך יושלם הסכום של 9,000 ₪ עליו הורה בית משפט קמא כתנאי לביטול פקודת המאסר. לא יעמוד המבקש בתשלומים אלה במועדם ובשלמותם, רשאית הנאמנה לחזור ולעתור לבית משפט קמא בבקשה להחזיר את פקודת המאסר על כנה.

למען הסר ספק, אין באמור לעיל, כדי לגרוע מחובתו של המבקש לעמוד בתשלומים השוטפים לקופת הכינוס.

בכפוף לאמור לעיל ולביצוע התשלומים במועדם ובסדרם, תבוטל פקודת המאסר.

ניתן היום ז' באב תשע"ב (26.7.12).