אדיב יוסף נ' קצין התגמולים

פסק-דין

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שקיבל את ערעור המשיב על החלטת ועדת הערעורים (להלן: הועדה) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט - 1959 (להלן: חוק הנכים) וקבע כי לא התקיים קשר סיבתי בין מחלת יתר לחץ דם ממנה סובל המבקש לבין שירותו הצבאי.

1.המערער התגייס לצה"ל ב- 1973 והמשיך לשרת בו בשירות קבע. בשנת 1985 החל לשרת כקצין תחזוקה בלשכת הפרקליט הצבאי הראשי (להלן: מפצ"ר). במסגרת זו היה כפוף לראש ענף ארגון וכוח אדם. באוקטובר 1990 נכנסה לתפקיד האמור קצינה חדשה שיחסיו עימה היו טעונים וקשים. בעקבות זאת פנה המבקש בבקשה להעברת תפקיד. בקשתו נענתה רק לאחר כשנה, בנובמבר 1991. באפריל 1992, נמצאו אצל המבקש ערכים חריגים של יתר לחץ דם ובסוף שנה זו אובחן כסובל ממחלת יתר לחץ דם (להלן: מחלת יל"ד). בנוסף לכך הופיעה אצלו מחלת עור מסוג פסוריאזיס. המבקש פנה לקצין התגמולים בדרישה להכיר בשתי המחלות כמחלות שנגרמו תוך ועקב שירותו הצבאי. הדרישה התבססה על המתח הנפשי הניכר בו היה שרוי, לטענתו, במהלך השנה בה שירת תחת פיקודה של הקצינה במפצ"ר. מחלת הפסוריאזיס הוכרה כמחלה שנגרמה עקב השירות, בדצמבר 1993. לעומת זאת, נדחתה התביעה להכרה במחלת יל"ד בשנת 1995 בנימוק שלא נמצא קשר בינה לבין תנאי שירותו הצבאי. על החלטה זו ערער המשיב לועדה, שקבעה - ברוב דעות - כי על אף שלא הוכח קיומה של אסכולה רפואית הקושרת בין מתחים נפשיים לבין מחלת יל"ד, הוכח בנסיבות הקונקרטיות קיומו של לחץ חריג בסמיכות זמנים לגילוי מחלת יל"ד ולפיכך הוכח קשר סיבתי בין מחלת יל"ד ממנה סובל המבקש לבין תנאי שירותו.

2.על החלטת הועדה ערער המשיב לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קיבל את ערעורו. הוא אימץ את קביעת הועדה לפיה לא קיימת אסכולה רפואית המכירה בקשר סיבתי בין מצבי מתח למחלת יל"ד ואת קביעתה כי בעקרון רשאית היא לבחון אם על אף היעדר אסכולה כאמור, הוכח בנסיבות המקרה הקונקרטי קיומו של קשר סיבתי בין מחלת המבקש לבין תנאי שירותו. עוד קבע בית המשפט, כי נטל ההוכחה על המבקש שלא הרים נטל זה, וכי לא היה מקום להסקה אנלוגית שביצעה הועדה מהכרת המשיב בנכותו של המבקש בשל מחלת הפסוריאזיס, לעניין מחלת יל"ד. הטעם לכך הוא, שמדובר בשתי מחלות שונות, כאשר לגבי מחלת הפסוריאזיס הוכח קיומה של אסכולה רפואית המכירה בקשר סיבתי בינה לבין מצבי לחץ, ואילו לגבי מחלת יל"ד נקבע כי לא קיימת אסכולה כזו. עוד קבע בית המשפט, כי לא הוכח שמידת המתח העלולה לגרום למחלת עור, די בה כדי לגרום למחלת יל"ד. בית המשפט הדגיש בהקשר זה, כי גם אם סבל המבקש ממתח ניכר בתקופת שירותו תחת פיקודה של הקצינה עימה היה מסוכסך, מקובלת עליו עמדת המיעוט של הרופאה בועדה, האמונה על בחינת הצד הרפואי, שלא קיים קשר סיבתי בין המתח לבין מחלת יל"ד.

3.על כך בקשת הערעור שבפנינו, במסגרתה חוזר המבקש על הטענות שהעלה בבית המשפט המחוזי וכן טוען הוא, כי בית המשפט התערב בשורה ארוכה של קביעות עובדתיות שקבעה הועדה, בניגוד להוראת סעיף 34(א) לחוק הנכים, המקנה רשות ערעור רק בנקודה משפטית. עוד טוען הוא, כי בית המשפט התעלם מפסיקה מחוזית הקובעת קיום קשר סיבתי בין מתח נפשי למחלת יל"ד.

המשיב תומך יתדותיו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ומוסיף על כך, כי המבקש לא הראה טעמים למתן רשות ערעור.

במהלך הדיון נעשה נסיון לייתר הכרעה שיפוטית על ידי בחינת השאלה אם ניתן להכיר בהחמרה ולא בגרימה. עמדת המשיב, בהסתמך על המומחה מטעמה, היתה שלילית. מכאן שעלינו להכריע בבקשה.

4.דין בקשת רשות הערעור להידחות. ראשית, אין הבקשה עומדת בקריטריונים הנקוטים על ידינו למתן רשות ערעור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). העובדה שהתוצאה אליה הגיעה ערכאת הערעור שונה מזו שאליה הגיעה הועדה, אינה - כשלעצמה - עילה למתן רשות ערעור. שנית, גם לגופו של עניין לא יצאה שגגה מלפני בית משפט קמא. הנימוקים להחלטתו של בית המשפט המחוזי שפורטו לעיל, עומדים בפני הביקורת ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בהם.

5.לאור האמור, אין מקום ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי והבקשה נדחית ובנסיבות העניין ללא צו להוצאות.

ש ופטת

השופט י' אנגלרד:

אני מסכים.

ש ופט

השופט א' גרוניס:

אני מסכים.

ש ופט

הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן.

ניתן היום, כ"א באלול תשס"ב (29.8.02).