Section 445 of תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד–1984, דיון מקדמי בערעור.

(א)נשיא בית המשפט העליון, או נשיא בית משפט מחוזי, לפי הענין, רשאי למנות שופט של אותו בית משפט שינהל דיון מקדמי לצורך הכנת הערעור, במגמה לייעל את הדיון בערעור, לפשטו, לקצרו ולהחישו וכן כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין; עשה כן, תומצא לבעלי הדין הודעה על קיום הדיון המקדמי ועל תאריך הדיון בו לפחות שבעה ימים מראש.

(ב)מבלי לפגוע בכלליות האמור בתקנת משנה (א), מוסמך שופט בדיון מקדמי –

(1)לבדוק אם כתב ערעור ערוך כדין ומפורט כראוי, ולהורות על הבהרתו, פירוטו או תיקונו;

(2)לברר מה הן השאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בערעור, לתחום אותן ולערוך את רשימת הפלוגתות;

(3)להורות כי יימחק או יתוקן כל נימוק בכתב הערעור שאין בו צורך או שהוא מביש או עלול להפריע לדיון הוגן, לסבכו או להשהותו;

(4)לתת סעד זמני;

(5)להגדיר בעל דין כצד פורמלי או להגביל, בהסכמתו של בעל דין, את היקף השתתפותו בטיעונים שיושמעו בערעור;

(6)להורות לבעלי הדין לסכם את טענותיהם בכתב, כאמור בתקנה 448, ולהגביל את היקף הסיכומים;

(7)לקבוע את אופן הדיון בערעור ואת הסדר שבו יתברר, ולקצוב זמן לטיעוני הצדדים;

(8)לתת תוקף של פסק דין להסדר פשרה.

(ג)שופט בדיון מקדמי רשאי להורות שבעלי הדין ובאי כוחם יתייצבו בעצמם לדיון המקדמי, והוראות תקנה 147 יחולו בשינויים המחוייבים; לא התייצב בעל דין או בא כוחו כאמור, רשאי השופט, בנוסף לכל צו אחר שהוא מוסמך לתתו לפי תקנות אלה, להורות בדבר תשלום הוצאות.

(ד)לא מינה נשיא בית המשפט שופט כאמור בתקנת משנה (א), או אם נסתיים הדיון המקדמי, יקבע בית המשפט או הרשם תאריך לדיון בערעור, יודיע עליו לבעלי הדין ורשאי הוא לקצוב זמן לטיעוניהם.