Osman Abdallah Kamanda נ' משרד הפנים ואח'

פסק-דין

הנשיא א' גרוניס:

1.לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופטת נ' בן-אור), שבמסגרתו נקבע כי המערער אינו זכאי למקלט מדיני בישראל.

2.המערער, יליד שנת 1987, הוא אזרח צ'אד שנכנס לישראל שלא כדין ביום 22.2.2009. סמוך לאחר הגעתו פנה המערער לנציבות האו"ם לפליטים (להלן – נציבות האו"ם) בבקשה להכיר בו כפליט על-פי האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים, כ"א 3, 5 (נפתחה לחתימה ב-1951)) והפרוטוקול בדבר מעמדם של פליטים, כ"א 21, 23 (נפתח לחתימה ב-1967)) (להלן – האמנה). בנציבות האו"ם נערכו למערער שני ראיונות, שבהם סיפר את קורותיו בצ'אד, עד שעזב את מדינתו ויצא ללוב, משם הגיע לישראל דרך מצרים.

3.נציבות האו"ם המליצה להעניק למערער מעמד של פליט. המלצתה הועברה לעיונה של הוועדה המייעצת לענייני פליטים במשרד הפנים (להלן – הוועדה המייעצת). הוועדה המייעצת לא קיבלה את המלצת נציבות האו"ם, וקבעה כי טרם עזיבתו את צ'אד, חי המערער כשנתיים בעיר אבצ'ה, מבלי שנרדף בה. בקשה לעיון מחדש שהגיש המערער נדחתה, ועל-כן עתר הוא לבית המשפט לעניינים מנהליים. עתירתו, כאמור, נדחתה. בית המשפט קבע כי אמנם חלק מן האירועים הקשים שפקדו את המערער בארצו מעידים על כך שמשפחתו הייתה "בטווח ההתעניינות של השלטונות", ואולם אותם אירועים התרחשו בעיקרם בשנת 2005. לאחר מכן התגורר המערער בארצו (בעיר אחרת) כשנתיים מבלי שנרדף, ולא הוצג חומר עדכני שיש בו כדי ללמד על קיומה של סכנה הנשקפת לו בארצו כיום. מכאן ערעורו של המערער לפנינו.

4.לאחר ששמענו את טענות הצדדים ועיינו בחומר שהוגש, מצאנו כי אין מקום לקבל את הערעור. אכן, אין חולק כי המערער ומשפחתו סבלו גורל קשה בארצו, הנתונה, כך עולה מן העתירה, במצב של לחימה בין השלטון לבין כוחות מורדים. עם זאת, כדי לבסס מעמד של פליט לפי האמנה, נדרש המערער להניח תשתית לקיומו של "פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסויים או להשקפה מדינית מסויימת" (סעיף א(2) לאמנה). לאחר שבחן את קורותיו של המערער, כפי שאלה עלו מתוך הראיונות עימו בנציבות האו"ם, מצא בית המשפט כי אין בסיס מספק לקיומו של חשש כאמור. מסקנתו של בית המשפט המחוזי נתמכת בנתונים האובייקטיבים. האירועים שעליהם מבקש המערער לבסס את היותו נרדף על רקע פוליטי או אתני אירעו בשנת 2005. לאחר אירועים אלה עזב את ארצו לקמרון, וחזר אליה מרצונו החופשי לאחר זמן קצר, נוכח הצעה שקיבלה אימו להינשא מחדש. לאחר שחזר לצ'אד, הוסיף המערער להתגורר בה כשנתיים, במהלכן למד, עבד ושכר לעצמו מקום מגורים. בכל אותו זמן לא סבל המערער רדיפה. אמנם, לאחר שחזר למדינתו נפגע ברגלו מכדור תועה (אשר אינו יודע אם נורה על-ידי חיילים או מורדים) וכן דירתו, כמו גם דירת שכנו, נפרצה ונבזזה. אלא שמדובר באירועים אקראיים שלא כוונו כלפיו בשל עילה המנויה באמנה. יתרה מכך, לאחר האירוע שבו נבזזה דירתו, לא חשש המערער להגיש תלונה במשטרה (כך לפי פרוטוקול הראיון שנערך עימו, ראו בעמ' 35 לפרוטוקול הראיון מיום 25.3.2009). משכך, לא ניתן לומר כי ישנו בסיס אובייקטיבי של ממש לחשש כי המערער יסבול מרדיפה על רקע פוליטי או אתני בצ'אד. בנוסף, מן הראיונות שנערכו למערער עולה כי שתי הסיבות העיקריות לעזיבתו את צ'אד הן היעדר קרוב משפחה שעימו יוכל המערער להתגורר, והמצב הביטחוני הכללי במדינה (ראו בעמ' 23 ו-25 לפרוטוקול הראיון מיום 12.3.2009, ובעמ' 27, 33 ו- 36-35 לפרוטוקול הראיון מיום 25.3.2009).

5.המערער טוען כי בית המשפט שגה משלא נתן משקל ראוי להמלצת נציבות האו"ם. לא מצאתי כי כך הדבר. אין חולק כי מעמדה של נציבות האו"ם היא של גוף ממליץ, ואין הוועדה המייעצת חייבת לקבל את המלצתה. בפרוטוקול הדיונים בוועדה המייעצת, כמו גם בהחלטתה הסופית לאחר הגשת הבקשה לעיון מחדש, פורטו הטעמים שהובילו אותה שלא לקבל את המלצת נציבות האו"ם. כאמור, בנימוקים אלה לא נפל פגם. עוד טוען המערער כי בית המשפט המחוזי לא נזקק למידע עדכני בדבר המצב הפוליטי והביטחוני הנוכחי בצ'אד, וביקש להסתמך בעניין זה על דו"ח של מחלקת המדינה האמריקאית מיום 8.4.2011. אלא שמידע כללי זה אך מבסס את העובדה, שעליה אין המדינה חולקת, כי המצב הפוליטי-ביטחוני הכללי בצ'אד אינו יציב. בכך אין כדי לבסס את הטענה כי המערער צפוי לרדיפה על רקע אחת מן העילות המנויות באמנה.

6.המערער מבקש לבסס את זכאותו למעמד של פליט גם על הטענה כי אין הוא יכול לקבל הגנה מהרשויות בארצו בשל מוצאו או בשל דעות פוליטיות המיוחסות לו. לטענה זו לא הונח כל בסיס עובדתי. אמנם, לאחר שהגיש המערער תלונה במשטרה אודות בזיזת דירתו בשנת 2008, לא זכתה התלונה לטיפול, ואולם המערער לא טען מעולם כי הדבר קשור לזהותו האישית (ראו פרוטוקול הראיון מיום 25.3.2009, בעמ' 36-35). כמו-כן, המערער לא חשש מפנייה למשטרה ואף בכך יש כדי ללמד שהגנתה אינה נמנעת ממנו בשל עילה המנויה באמנה.

סופו של דבר, הגענו למסקנה כי המערער לא הניח בסיס עובדתי מספק להתקיימות עילה למתן מקלט מדיני לפי האמנה. לפיכך, לא ראינו צורך להידרש לשאלה אם פרשנות האמנה עשויה להיות מושפעת מנסיבותיה הקונקרטיות של מדינת ישראל, שאלה שהוזכרה למעלה מן הצורך בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

7.המערער טוען לחלופין, כי יש להחיל עליו את העיקרון של אי-החזרת אדם למדינה שבה נשקפת סכנה לחייו (ראו בג"ץ 4702/94 אל טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט(3) 843, 849-848 (1995)). אלא שכאמור, לא הוכח כי נשקפת למערער סכנה אישית בארצו. אף לא מצאנו כי התשתית העובדתית שהונחה לפנינו מלמדת על קיומו של סיכון כללי בשהייה בצ'אד, ברמה כזו שמקימה תחולה לעיקרון אי-ההחזרה.

אשר-על-כן, הערעור נדחה.

ה

השופטת א' חיות:

אני מסכימה.

ש ופטת

השופט א' שהם:

אני מסכים.

ש ופט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס.

ניתן היום, י' בטבת התשע"ג (23.12.2012).