נדז'דה גלובוקובה נ' נתיב – לשכת הקשר

פסק-דין

המשנה לנשיאה ע' פוגלמן:

1.המערערת, אזרחית רוסיה, פנתה בבקשה לקבל אשרת עולה מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות). בשלב ראשון, ציינה בבקשה כי אמה יהודייה, ועל כך התבססה הבקשה. לאחר שהבקשה סורבה, ביקשה למקדה בטענה אחרת שלפיה אביה הוא בן ביולוגי לאב יהודי, אשר אומץ על ידי מי שאינו יהודי. בהחלטה שניתנה ביום 19.3.2020 נדחתה הבקשה, תוך שצוין כי העותרת "לא הרימה את נטל ההוכחה". במכתב מאותו מועד שנשלח לעותרת נרשם כי בקשתה מסורבת משום שלא הציגה את המסמכים המעידים על זכאותה לפי חוק השבות.

2.המערערת הגישה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. לטענתה, הנטל להוכיח העדר זכאות עבר לכתפי המשיב, בשל העדר הנמקה כמתחייב על פי החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 (להלן: חוק ההנמקות). בנפרד מהאמור צורפו ראיות מינהליות, דף רישום לידה של אביה, ומסמכים נוספים, לרבות פסק דין של בית משפט רוסי שקבע קשר משפחתי בין העותרת לבין סבה. העותרת טענה כי די בכך כדי לבסס את זכאותה לאשרת עולה.

3.המשיב מצידו טען – בין היתר – כי רוב המסמכים אינם מזמן אמת, אלא חדשים ומשוחזרים, והוצאו בסמוך למועד הגשת הבקשות, ומשכך אין בהם כדי לבסס את הזכאות הנטענת; וכי בדף רישום הלידה בוצעו מחיקות ותיקונים רבים, מבלי שפורטו האסמכתאות לתיקונים השונים.

4.בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת ע' אבמן-מולר), עמד בפירוט על הפגמים והקשיים, בגינם מסקנתו היא כי לא די במסמכים שהוצגו על מנת להוכיח במידה הנדרשת את זכאות המערערת לאשרת עולה. בית המשפט ציין כי בשים לב למומחיות המשיב ומקצועיותו, אין עילה להתערבות בית המשפט בהחלטתו. בהתייחס לטענה בדבר העדר הנמקה, הוסיף בית המשפט וציין בזו הלשון: "אמנם, טוב היה עושה המשיב אם היה מנמק את סירובו לבקשת העותרת ביתר פירוט (גם אם לא במידה שתחשוף שיטות עבודה שיש להן השלכות רוחב, כפי שטען בדיון). ואולם, משפרט המשיב בתשובתו את הקשיים הראייתיים שעלו, ואף אם תאמר כי הנטל עבר אל המשיב לשכנע שאין פגם במסקנתו, הרי שהנטל הורם על ידו" (סעיף 12 לפסק הדין). עוד צוין כי הוצע בדיון לאפשר למערערת להמציא מסמכים נוספים ולספק הסברים נוספים, אלא שזו טענה כי די בנתונים שהומצאו כדי לבסס את זכאותה לשבות. על יסוד האמור, העתירה נדחתה, תוך חיוב המערערת בהוצאות המשיב.

לכך מכוון הערעור שלפנינו.

5.המערערת מבקשת להחזיר את הדיון לבית משפט קמא על מנת שיכריע בשאלה אם חוק ההנמקות הופר. עוד מבוקש כי בית משפט זה יקבע כי נטל הראיה המהותי עבר לכתפי המשיב. לחלופין מבקשת היא לבטל את החלטת המשיב ולהורות כי תינתן לה אשרת עולה.

6.לאחר ששמענו את טיעונו המפורט של בא כוח המערערת, לא ראינו לבקש תשובת המשיב, ואנו דוחים את הערעור בגדר תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

7.מבקשים אנו להוסיף, כי לא מצאנו פגם בקביעת בית המשפט לעניינים מינהליים בשאלת העברת הנטל, ומקובלת עלינו מסקנתו כי הנטל הורם על ידי המשיב.

עוד נוסיף כי לא נחסמה דרכה של המערערת להגיש תיעוד נוסף בתמיכה לבקשתה, ובמידת הצורך תוכל לבקש לזמנה לראיון נוסף, בגדרו תוכל למסור הבהרות נוספות לתיעוד שיצורף על ידה.

8.קודם לחתימת הדברים רואים אנו לשוב ולהדגיש את חובת הרשות לנמק את החלטותיה. עמדתי על כך אך לאחרונה במקרה אחר:

"הזכות לעליה שנקבעה בחוק השבות, הינה זכות בעלת מעמד נכבד בשיטתנו המשפטית, ודחיית בקשה למתן אשרת עולה, מחייבת כפועל יוצא – הנמקה ראויה. הנחתי היא שהערה זו תובא לפני כל גורמי הרשויות ואלה יפעלו בהתאם" (עע"ם 2065/21 ביירחטריאן נ' נתיב – לשכת הקשר, פסקה 7 לפסק דיני (29.3.2022)).

זו הנחתנו גם במקרה שלפנינו.

9.בשים לב לסירוב הלקוני בהליך נושא הערעור שלפנינו, אין אנו עושים צו להוצאות בערעור חרף דחייתו.

ניתן היום, ה' בתמוז התשפ"ב (4.7.2022).