אילן מסיאס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד"ר עוני חבש) מיום 19.11.02 בת"א 1150/98, בו נפסקו למערער פיצויים בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב ביום 10.11.97.

ב. (1) התאונה שאירעה למערער - יליד 1974 - היתה קשה למרבה הצער. הוא נפצע בחלקי גוף שונים, לרבות הראש והפנים, הרגליים והידיים. מומחים רפואיים מסוגים שונים חיוו דעתם ובית המשפט קמא נדרש לכך בהרחבה, ובסופו של יום מצא כי אחוזי הנכות הרפואית המשוקללים הם 79.8%, הכוללים איחוי לא מושלם של עצמות, צלקות ועיוות ארובות העין, שקיעת עין, פגיעות בגוף, בעיניים ובשורש כף היד, ועוד.

(2) באשר לנכות התפקודית, לאחר סקירת עמדותיהם של המומחים הרפואיים הסיק בית המשפט קמא כי למערער מגבלה תפקודית לא קלה, ואליה נדרש. עם זאת הזכיר, בין השאר - בעקבות עדותה של עדה מטעם המוסד לביטוח לאומי - כי המערער לא הסכים לקבל סיוע ושיקום, בטיעון של כאבי ראש ומצב רפואי שאינו מאפשר זאת, וכן אמר כי אינו רוצה לפגוע בסיכויי הצלחתה של תביעתו בבית המשפט. נכותו התפקודית של המערער הועמדה על 60%. שכרו הקובע לעבר נקבע ל-2,000 ש"ח, ולעתיד - לשכר הממוצע במשק. פסק הדין קמא הושתת על יסודות אלה בתוספת תשלומי כאב וסבל כדין וכן סכומים להפסד פנסיה, ולעזרה וסיעוד לעבר ולעתיד ולהוצאות, ובניכוי תשלומים תכופים ותשלומי מל"ל. יצוין, כי בית המשפט קמא לא קיבל טענה כי הימנעותו של המערער מביצוע ניתוחים מתקנים, בהיותו "שבע ניתוחים" כדברי בית המשפט, וסבר כי אין זו סיבה להקטנת אחוזי הנכות, אך גם לא מנוף להגדלת הפיצויים על-ידי בקשת הוצאות לניתוחים עתידיים.

ג. בפנינו טען בא כוח המערער, בהדגישו את העיוות במראה פניו של המערער, כי היה מקום לקבוע נכויות נוספות ולהעמיד את הנכות המשוקללת על 100%, והוא הדין לנכות התפקודית, וכן בנושאים נוספים.

ד. כנגדו טען בא כוח המשיבה באשר לאמינותו של המערער, השיג על בסיס השכר לחישוב (לשיטתו - לא השכר הממוצע אלא שכר מינימום), ועל חלק מן הנכויות שנקבעו, וטען בערעור שכנגד כי הנכות הרפואית המשוקללת היא 70%, ויכולה לרדת ל-59.8% אם יעבור המערער ניתוחים מתקנים. לגבי הנכות התפקודית, נטען כי היא מוגזמת וכי הימנעות המבקש מעבודה באה בשל הליכי המשפט, ויש לקבוע את נכותו התפקודית ל- 30%, וכן הועלו טענות נוספות.

ה. לאחר עיון, הגענו למסקנה כי אין מקום להעתר לערעור ואף לא לערעור שכנגד.

ו. אין אנו סבורים כי אין המערער כשיר לעבודה כלל כטענתו, ואף לא כי נכותו התפקודית קטנה בהרבה מקביעת בית המשפט, כטענת המשיבה. אכן, הוא סובל מנכויות לא פשוטות, אך מאמינים אנו כי עתה, משתמו ההליכים המשפטיים, עליו להפנות את מאמציו למציאת עבודה, ולדעתנו יש סיכוי טוב כי ישקם עצמו, בגילו הצעיר כשהחיים לפניו. אנו מאמינים גם כי מראה פניו אינו צריך להוות קושי שאין להתגבר עליו בהקשר של בניין החיים לעתיד.

ז. בנושאים השונים שאליהם נדרש בית המשפט קמא, סבורים אנו כי התוצאה שאליה הגיע מאוזנת. איננו נעתרים אפוא לערעור ולערעור שכנגד. אין צו להוצאות בבית משפט זה.

ניתן היום, ט' בטבת תשס"ה (21.12.2004).