בן דוד רפאל נ' פקיד שומה ירושלים ואח'

פסק-דין

1.במועדים הרלבנטיים לערעור זה עסק המערער כנהג מונית בתחנת מוניות מסודרת בירושלים. על פי דרישת המשיב הוא הגיש שתי הצהרות הון. האחת, הצהרת הון נכון ליום 31.3.80 (להלן: "הצהרת ההון הראשונה"). השנייה, הצהרת הון נכון ליום 31.12.87 (להלן: "הצהרת ההון השנייה"). השוואת הצהרת ההון הראשונה והשנייה, לאחר שפקיד השומה הוסיף על הצהרה זו סכום נוסף שאמור היה להיכלל בהצהרה, והמערער לא הצהיר עליו, העלתה כי קיים הפרש הון בלתי מוסבר בסכום של 98,948 ש"ח. לאור הפרש זה הוציא המשיב למערער שומה לפי מיטב השפיטה בגין הכנסותיו בשנות המס 82-86. הכנסתו החייבת לפי שומה זו חושבה לפי כמות צריכת הדלק של המונית, כפי שזו הוסקה מדו"חות רווח והפסד שהגיש המערער. על שומה זו ערער המערער לבית המשפט המחוזי. בערעורו הוא טען הן כנגד ההצדקה לעריכת שומה לפי מיטב השפיטה והן כנגד מרכיבים שונים בדרך קביעת ההכנסה החייבת, על פי השומה לפי מיטב השפיטה. במהלך הדיון בערעור, לאחר שפקיד השומה קיבל הסבר לגבי חלק מסויים מהפרש ההון, הוא תיקן את נימוקי השומה, והפחית, במידה מסויימת, את ההכנסה החייבת לפי השומה. בפסק דינו, בחן בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת א' פרוקציה) את כל טענות המערער בצורה יסודית. הוא דחה את טענתו כנגד ההצדקה לעריכת השומה לפי מיטב השפיטה. הוא קיבל חלקית חלק מטענותיו כנגד שיטת עריכת השומה ודחה חלק אחר. על פסק דין זה ערער המערער בפנינו. בערעורו, הוא חוזר על כל טענותיו שנטענו בבית משפט קמא, הן כנגד ההצדקה לעריכת שומה לפי מיטב השפיטה והן כנגד שיטת הערכת ההכנסה החייבת. כן ביקש המערער לצרף ראיה נוספת בערעור בפנינו.

2.כידוע, בכגון דא, הנטל המוטל על המערער, כמי שטוען כנגד השומה לפי מיטב השפיטה, הוא נטל כבד. לאחר שעיינו בחומר המונח בפנינו, ולאחר ששקלנו את כל טענות הצדדים, נחה דעתנו, כי אין מקום להתערבותנו בפסק דינו של בית משפט קמא. לא בשאלת ההצדקה לעריכת השומה לפי מיטב השפיטה. ולא בשאלת גובה השומה. כן לא מצאנו כל הצדקה לקבל את הראיה הנוספת. לפיכך, דין הערעור להידחות.

הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיב, בסך כולל של 10,000 ש"ח.

ניתן היום, כ"ו בניסן התשנ"ט (12.4.99).