ידיעות אחרונות בע"מ נ' ד"ר יריב מלימובקה

פסק-דין

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

1.לפנינו שני ערעורים וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א"צ בן זמרה) שחייב את המערערים בע"א 1563/98 (להלן: העיתון) לשלם למשיב (להלן: הרופא) פיצויים בגין פרסום לשון הרע בסכום של 35,000 ש"ח ללא צו להוצאות. הרופא מערער בע"א 1556/98 על מיעוט הפיצויים שנפסקו לו ואילו העיתון הגיש ערעור על החבות וערעור שכנגד על גובה הפיצויים.

מעשה בכתבה שנכתבה בעיתון בה הוצג הרופא כרשלן, שבין היתר, השתמש עבור מטופליו, חולי טרשת עורקים, בתרופה שהיא "קטלנית" ואסורה בשימוש. על פי הכתבה גרמה התרופה - בין היתר - למות אחד המטופלים ולשיתוק אצל אחר ובעקבות זאת, החליט משרד הבריאות על התליית רשיונו לחצי שנה. כמו כן נאמר בכתבה כי נערכו על ידי הרופא, טיפולים נוספים אחרים ברשלנות. עוד נאמר כי חולים הגישו נגד הרופא תלונות להסתדרות הרפואית.

2.בית המשפט המחוזי ניתח בפסק-דינו המפורט, כל חלק וחלק מן הכתבה, בדק והעריך את הראיות המתייחסות לאותו חלק והסיק לגבי כל קטע וכל אמירה את המסקנות המתבקשות מבחינת השאלה אם הדברים מהווים פרסום לשון הרע אם לאו. בית המשפט מצא כי בחלק הארי מן הדברים הכתובים בכתבה לא היה משום פרסום לשון הרע. עוד קבע בית המשפט כי מקובל עליו שלעיתון היתה חובה מוסרית וחברתית להתריע בפני הציבור על רפואה רשלנית ועל הסיכונים שבטיפולים לא מקובלים כפי שהיה זכאי להביע בפני הציבור דיעה על מעשיהם של רופאים המעניקים את שירותיהם לציבור. כמו כן מצא הוא שרוב חלקי הכתבה חוסים בצילן של ההגנות הקבועות בחוק כנגד תביעת לשון הרע. עם זאת, מצא בית המשפט כי באמירות מסוימות בכתבה חרג העיתון מן המותר ופרסם דברים שאינם תואמים באופן מלא את המציאות ושלא נבדקו על ידו במידה מספקת. בפסק-דינו פרט בית המשפט את פרטי העוולות שהוכחו ללא הגנה ולעומתם את פרטי הרשלנות שהוכחו ובסופו של דבר קבע, כי בגין אותם פרטי רשלנות שלא הוכחו ושהעיתון אינו זכאי להגנה עקב פרסומם, זכאי הרופא לפיצוי.

3.בהעריכו את הפיצוי, פרט בית המשפט את כל העובדות שהוכחו בפניו שמהן עולה כי שמו הטוב של הרופא היה פגוע ומוכפש ללא קשר לכתבה וכי חלק משמעותי מהנזק שנגרם על-ידי הכתבה נגרם על-ידי הרופא עצמו עקב מעשיו ומחדליו הרשלניים כרופא. הוא אף קבע שלא הוכח נזק של הפסד השתכרות על ידי עדות אובייקטיבית שניתן היה לאמצה ולפיכך לא היה מוכן לקבוע ממצא ביחס לצמצום הכנסותיו של הרופא על פי הראיות שהיו בפניו. שיקולים אלה ואחרים הביאו את בית המשפט להעמיד את הפיצוי על סך 35,000 ש"ח.

ב"כ העיתון ביקשנו לראות את התמונה הכוללת אשר במסגרתה בטלות בששים אותן חריגות לעומת כל חלקי הפרסום הנכונים, המתארים את הרופא ומעשיו בצורה התואמת למציאות והם בגדר פרסום מותר ולפיכך טען, כי לא היה מקום לחייבו בגין אותם פרטים שוליים בו חויב. לחילופין טען, כי אין בשוליותם של אותם פרטים כדי להצדיק את הסכום שנפסק ויש להקטינו.

4.קראנו את החומר שהוגש לנו בכתב על ידי באי-כוח הצדדים, שמענו השלמת טיעון בעל-פה ובדקנו את פסק-הדין של בית המשפט המחוזי לאור הטענות שהועלו. הגענו לכלל מסקנה שאין מקום להתערב בפסק-הדין לא בשאלת החבות ולא בשאלת הנזק.

ככל שהדבר נוגע לשאלת החבות, לא יצאה שגגה מלפני בית המשפט כאשר קבע כי בפרטים אלו או אחרים חרג הפרסום מן המותר ונכנס לגדר פרסום שיש בו לשון הרע ולפיכך דין ערעורו של העיתון, להידחות והוא הדין באשר לבקשה להקטנת סכום הנזק שנפסק.

אשר לטענות ב"כ הרופא לעניין גובה הפיצויים, אין מקום להתערב בכל אותם שיקולים ששקל בית המשפט להעמדת הסכום על הסכום שנפסק ולאור התמונה הכוללת, נימוקיו ושיקוליו מקובלים עלינו ודין ערעורו להידחות.

אשר לאי פסיקת הוצאות לרופא בגין הסכום בו זכה, שאלת הוצאות איננה נושא להתערבות ערכאת הערעור ומכל מקום השופט נימק את אי פסיקת ההוצאות וגם בכך אין אנו מוצאים להתערב.

אשר על כן, נדחים בזה שני הערעורים והערעור שכנגד, ללא צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז בשבט תש"ס (3.2.00).