אלון צדוק ואח' נ' שלמה חייבי ואח'

פסק-דין

השופט א' ריבלין:

הערעור מופנה כנגד פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט דחה את תביעתם של המערערים בגין פרסום מה שנטען כלשון הרע מטעם המשיבים. בית-המשפט המחוזי מצא כי לא ניתן היה לראות בפרסום הדברים – במכתבים שנשלחו על-ידי המשיבים למעסיקיהם של המערערים - משום לשון הרע, חרף אי-דיוקים שנפלו בעובדות שפורטו בהם. לבד מכך, בא בית-המשפט קמא לכלל מסקנה, כי עומדות למשיבים ההגנות הקבועות בסעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע – מקצתם בשל שאמת הייתה בהם והיה בהן עניין ציבורי ומקצתם משום שהיה בהם משום הבעת דעה על תפקידו של המערער 1, באמצעות המערערות האחרות, כקבלן מטעם לשכת ההוצאה לפועל – פרסום שהופנה למעסיקיו.

המערערים חולקים על מידת האמת שבהנחות העובדתיות שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי. כך, לענין ההסכמה שהייתה במחלוקת בין הצדדים באשר לתוכנו של ההסכם שעמד במוקד המכתבים, שהופנו על-ידי המשיבים למעסיקיהם של המערערים, כאמור, וכך בעניינים אחרים. אפילו כך הדבר, ואין אנו אומרים זאת, צדק בית-המשפט המחוזי במסקנתו שלא קמה אחריות על המשיבים בגין פניותיהם למעסיקיהם של המערערים. יתרה מכך, מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי עולה כי דבריהם של המשיבים באו בהמשך לפעולות שנשאו, לדעתם, אופי אלים. ניסיונם להיטיב, במאמר פה, או בכתב עט, את תוצאות התנהגותם הכוחנית של המערערים, לא עלה במקרה זה לכלל מעשה המטיל עליהם אחריות.

שקלנו את טענות המערערים בכתב ובעל-פה ולא שוכנענו כי נמצאה עילה להתערבות בפסק-הדין.

הערעור נדחה.

המערערים ישאו, הדדית, בשכר טירחת עורך-דינם של המשיבים בסכום של 20,000 ש"ח.

ניתן היום, י"ד בתמוז התשס"ו (10.7.06).