שלמה רן, עו"ד נ' פלאי קרני, עו"ד

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

הצדדים, באמצעות באי-כוחם, הסמיכונו להכריע בערעור על דרך הפשרה, על-פי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984.

סיפור המעשה, בתמצית, הוא בחוזה מכר שנקשר בתאריך 20.1.2003 ובו הוסכם, כי המערער ירכוש דירה בתל-אביב, שהמשיב שימש לה כונס בהליכי הוצאה לפועל. הוסכם, כי התמורה – בסך קרוב ל-800,000 דולרים – תשולם לשיעורין, בשקלים על-פי שער החליפין של המטבע האמריקני במועדו של כל תשלום. החזקה בדירה אמורה הייתה להימסר למערער עם אישורה של המכירה בידי בית-המשפט שעל הליכי הכינוס, אישור שנתקבל בחודש מאי של אותה שנה. בהסכם נקבע, כי עיקר התמורה ישולם עם מסירת החזקה, ואולם המערער מיהר ושילם את מרביתה כבר בתאריך 3.3.03. שער הדולר באותו תאריך היה גבוה יחסית, ובהתאם היה הסכום השקלי ששולם גבוה אף הוא. אולם, המערער סבר כי השער רק יוסיף ויעלה, ועל כן נחפז לשלם.

דא עקא, המערער לא קיבל לידיו את החזקה בדירה במועדה, שכן המשיב לא עמד בחובתו לפנותה ממיטלטלין שהיו בה, ובהמשך עוכבה המסירה עוד בשל הליכים משפטיים שנקט המערער, אשר סרב לקבל את החזקה. הסיבה לכך הייתה שבינתיים, תחת שיעלה, ירד שער הדולר במידה משמעותית, והמבקש עמד על זכותו לזיכוי בגין הפרשי השער. הדירה נמסרה רק בתאריך 20.12.04, מועד בו היה שער הדולר נמוך במידה ניכרת משערו במועד בו שולם עיקר התמורה. לטענת המערער, היה מקום לחשב את שיעור התמורה כפי ערכה ביום המסירה – לאמור בסכום נמוך במידה ניכרת מזה ששולם בפועל. הוא תבע, אפוא, מן המשיב את ההפרש, על פירותיו, ובסך הכל כ-150 אלף ש"ח.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, שדן בתביעה, קבע כי אמנם במועד הנקוב בהסכם לא הייתה הדירה פנויה מכל חפץ, אך לא היה בדבר – כך על-פי הוראותיו של הסכם המכר עצמו – משום הפרה יסודית של ההסכם. עוד נקבע, כי המערער בחר מרצונו להקדים ולשלם את עיקר התמורה, היות שסבר כי שער הדולר יוסיף ויעלה, וכל עיכוב יגדיל את סכום חבותו. משהתברר, כי תחזיתו הפיננסית לא התממשה כמצופה לא יוכל המערער להלין על איש זולת על עצמו. התביעה נדחתה, לפיכך, והמערער אף חויב לשלם למשיב את יתרת סכום התמורה בגין מכר הדירה, אותה הפקיד במהלך הדיון בקופת בית-המשפט המחוזי. על הכרעתו של בית-משפט קמא הוגש הערעור שבפנינו.

קודם שנדון הערעור, הגיש המשיב לבית-משפט השלום בתל-אביב תביעה בסדר-דין מהיר נגד המערער, לתשלום הפיצוי המוסכם – בסך כ-80,000 דולרים – שנקבע בחוזה המכר. זאת, עקב הפרה יסודית אשר נטען כי המערער הפר את ההסכם, בכך שסרב לקבל את החזקה בדירה במועד המוסכם ולשלם את יתרת התשלום לידי המשיב. בקשת המערער כי יותר לו להתגונן נדחתה, והוא חויב בתשלומו של הפיצוי המוסכם. המערער הגיש על כך ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, אולם קודם שנתברר ערעורו, הגיעו הצדדים להסכמה – כאמור בראשית דברי – לפיה יכריע בית-משפט זה בסכסוך על כלל היבטיו, על דרך הפשרה.

לאחר שעיינו בסיכומי הטענות שהניחו בפנינו באי-כוח הצדדים, החלטנו להותיר על כנה את קביעתו של בית-המשפט המחוזי. ברי, כי לא התקיימה זיקה מהותית – זולת בדעתו של המערער – בין האיחור בפינויה של הדירה מכל חפץ לבין חסרון הכיס שנגרם למערער עקב השינוי בשער המטבע. סירובו להמשיך בביצוע העסקה עולה, אפוא, כדי הפרה של החוזה. עם זאת סברנו, בין היתר בהתחשב בכך שלסופם של דברים הושלם ההסכם ובוצע, כי יש להעמיד את סכום הפיצוי לו זכאי המשיב על סך של 15,000 דולרים כערכם היום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ו' בניסן התשס"ז (25.03.07).