יהודית רוזנברג ואח' נ' טנא מן השקעות בע"מ ואח'

פסק-דין

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט מ' שנהב) מיום 22.4.01, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בת.א. 16212/97.

1.המשיבה הגישה תביעה כספית נגד המערערים והמשיבות הפורמליות. ביום 5.2.01 ניתן פסק דין נגד המערערים בשל אי התייצבותם לדיון. המערערים הגישו לבית המשפט בקשה לביטול פסק הדין מתוך חובת הצדק. בהחלטתו מיום 2.4.01, דחה את בית המשפט את הבקשה לביטול פסק הדין מתוך חובת הצדק, בקובעו כי המערערים ידעו על מועד הדיון. עם זאת, הורה בית המשפט על ביטול פסק הדין "לפנים משורת הדין", תוך התנאת הביטול בהפקדת ערבויות על ידי המערערים. על החלטה זו הגישו המערערים רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. במקביל הגישו המערערים בקשה לפסילת שופט. בבקשתם טענו המערערים, כי לשון ההחלטה מיום 2.4.01 מצביע על כך כי בית המשפט גיבש דעה מוקדמת כנגדם, באופן היוצר חשש ממשי למשוא פנים בניהול התיק. כך, קביעתו של בית המשפט, כי המערערים "ידעו על מועד הדיון והחליטו ביודעין ומתוך נטילת סיכון שלא להתייצב בהיאחזם בטענה פרוצדוראלית" - קביעה אשר לטענת המערערים מנוגדת לחומר הראיות - מצביעה כי בית המשפט גיבש את מסקנתו באשר למערערים על סמך דעה מוקדמת. כך גם התבטאותו של בית המשפט, כי פסק הדין יבוטל לפנים משורת הדין "על מנת לשים קץ לבזבוז הזמן ותרגילי ההתחמקות של המבקשים (המערערים)", מעידה כי דעתו ננעלה. לטענת המערערים, אמירות אלו אינן מהוות אמרות אגב, כי אם נדבך הכרחי להחלטה עצמה.

2.בית המשפט, בהחלטתו מיום 22.4.01, דחה את בקשת הפסלות. בית המשפט קבע כי אין בהחלטתו משום גיבוש דעה מוקדמת שיש בה כדי להביא לפסילתו, וכי הגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו אינה עילה לפסילתו. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בערעורם חוזרים המערערים על טענותיהם בבקשת הפסלות, ומדגישים כי בית המשפט קבע כי המערערים ידעו על מועד הדיון, מבלי שנחקרו על תצהיריהם ןחרף העובדה כי הראיות בתיק מוכיחות את ההפך.

3.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. עיקר טענתם של המערערים מופנה כנגד החלטתו של בית המשפט שלא להיעתר לבקשתם לביטול פסק הדין מחובת הצדק, תוך שבית המשפט קובע בניגוד לחומר הראיות - לפי טענתם - כי המערערים ידעו על מועד הדיון. כפי שנפסק לא פעם, הדרך לתקיפת החלטות מעין אלה היא באמצעות הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור - על-פי סדרי הדין - ולא באמצעות הגשת בקשות פסלות וערעור פסלות. גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת - ולא גופו של היושב בדין (וראו, לדוגמא: ע"א 7724/96 טודרוס נ' טודרוס (לא פורסם), ע"א 7186/98 שלמה מלול נ' אלברט ג'אן (לא פורסם); ע"א 108/00 רוזנצוייג נ' חיים (לא פורסם)). ההחלטה שקיבל בית המשפט בעניינם של המערערים, בין אם היא צודקת ובין אם היא מוטעית (ולעניין זה אין אני נצרך), אינה מעוררת את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערערים (וראו: ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (1) 247, 250). במקרה זה, בית המשפט נתן החלטתו מבלי לשמוע ראיות. יתר על כן, אין בהחלטה נשוא בקשת הפסלות כל דיון או הכרעה בשאלות המהותיות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, כי אם הכרעה בשאלה פרוצדורלית - אינצידנטלית לתיק גופו. לכך מתווספת אף העובדה כי בסופו של דבר בית המשפט נענה לבקשת המערערים לביטול פסק הדין, הגם שמטעמים שונים. זאת ועוד, המערערים ממילא הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה זו, ובדין אין לדון בשאלה זו במסגרת ערעור הפסלות. לא מצאתי גם בהתבטאותו של בית המשפט כי "יש לשים קץ לתרגילי ההתחמקות של המבקשים" - כשלעצמה - משום עילת פסלות.

לפיכך אני דוחה את הערעור. בהעדר כל יסוד לערעור, הנני מחייב את המערערים בתשלום הוצאות לאוצר המדינה בסך של 3,000 ש"ח.

ניתן היום, ז' בתמוז התשס"א (28.6.2001).