מאיר עשור נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח'

פסק-דין

השופט א' מצא:

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, שלפיו נתקבלה הודעה לצד-שלישי של המשיבה (להלן: קרנית) והמערער חויב לשפות את קרנית במחצית מסכום הפיצויים ששולם על-ידי קרנית לגב' סיגלית בנימין (להלן: התובעת).

2.ביום 1.8.1993 הסיע המערער את התובעת ברכבו. אירעה תאונת דרכים והתובעת נפגעה. במועד התאונה היה רכבו של המערער מבוטח, בביטוח חובה, על-ידי חברת הביטוח "הכשרת הישוב". אלא שהמערער הסיע את התובעת תמורת שכר, והביטוח שנרכש על-ידיו לא כלל כיסוי ביטוחי להסעת נוסעים בשכר. קרנית, שנתבעה לפצות את התובעת על נזקיה, צירפה את המערער כצד-שלישי לתובענה, ובהתחשב בתנאי הסכם המסגרת שבינה לבין חברות הביטוח תבעה ממנו שיפוי בגובה מחצית מן הסכומים שתחויב לשלם לתובעת. לאחר שמיעת ראיות קבע בית המשפט המחוזי את נזקיה של התובעת. קרנית חויבה לפצות את התובעת, ואילו המערער חויב לשפות את קרנית במחצית הסכומים. הערעור שלפנינו מופנה כנגד חיובו של המערער לשפות את קרנית.

3.סעיף 9(א)(2) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-, מורה לאמור:

זכות חזרה

9. (א) מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה:

(1) -

(2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה.

תביעת קרנית נגד המערער התבססה על הזכות הנתונה לה לחזרה עליו, כמי "שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה", במשמעות האמורה בסעיף 9(א)(2) רישא. ואילו המערער טוען, כי היה לו "ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה", ועל כן נכנס הוא למסגרת הסייג האמור בסעיף 9(א)(2) סיפא, שבהתקיים התנאים לתחולתו אין לקרנית זכות חזרה עליו. בית המשפט המחוזי פסק, כי במחלוקת זו הדין עם קרנית.

4.העובדות הצריכות להכרעה אינן שנויות במחלוקת:

ביחס לרכב האמור הייתה למערער תעודת ביטוח קודמת שכללה כיסוי ביטוחי גם "למטרות הסעת נוסעים בשכר". תעודה זו, שאף היא הוצאה על-ידי חברת "הכשרת הישוב", הייתה בתוקף מיום 16.7.1992 ועד ליום 30.6.1993, היינו במשך אחד-עשר חודשים וחצי. ביום 28.6.1993 רכש המערער מחברת הביטוח הנ"ל תעודת ביטוח חדשה, שנועדה לעמוד בתוקף החל מיום 1.7.1993 ועד ליום 30.6.1994. התעודה החדשה, להבדיל מקודמתה, לא כללה כיסוי ביטוחי לחבות הכרוכה בהסעת נוסעים. עם זאת ניפקה חברת הביטוח למערער (עוד ביום 20.6.1993) שני כתבי-כיסוי זמניים שכללו ביטוח גם לחבות הכרוכה בהסעת נוסעים בשכר - האחד לתקופה שמיום 1.7.1993 ועד ליום 14.7.1993 והשני לתקופה שמיום 15.7.1993 ועד ליום 28.7.1993.

5.טענת המערער היא, כי הגם שתעודת הביטוח שהייתה בידיו ביום התאונה לא כיסתה את חבותו בגין הסעתה של התובעת בשכר, אין לקרנית זכות חזרה עליו, וזאת מפני שממועד תחילת תוקפה של תעודת הביטוח הקודמת (16.7.1992) ועד למועד בו פג תוקפו של כתב הכיסוי הזמני האחרון שנופק לו (28.7.1993), היה לו ביטוח שעמד בתוקפו במשך יותר משנה רצופה ושתוקפו פג אך ארבעה ימים לפני יום התאונה. בדחותו טענה זו קבע בית המשפט המחוזי, כי סעיף 9(א)(2) מעניק "שלושים ימי חסד" רק למי שהיה בידו ביטוח שנתי, היינו ביטוח לתקופה של שנה. למערער לא היה "ביטוח שנתי": כתבי הכיסוי הזמניים שהוצאו לו אינם ביטוח שנתי, ואילו תוקפה של תעודת הביטוח הקודמת שהייתה לו הוגבל לאחד-עשר חודשים וחצי. בא-כוח המערער טען, כי פירושו של בית המשפט המחוזי איננו מתחייב מנוסחו של הסעיף. המלים "ביטוח שנתי" ראויות, לדעתו, להתפרש גם כצירוף של מספר ביטוחים המספקים כיסוי ביטוחי לתקופה רצופה של שנה לפחות.

6.לא מצאתי יסוד לחלוק על הנמקתו של בית המשפט המחוזי. לפירושו להוראת הסעיף יש אחיזה לא רק בפסיקתו של בית-משפט זה (ראו: ע"א 247/81 דוידסקו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 549, 555ו'-ז') אלא גם ברציונל הניצב ביסוד זכות החזרה הנתונה לקרנית על החייב בתשלום הפיצויים שאין לו ביטוח (ראו: א' ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (תש"ס1999-) סימנים 429-428). אלא שאת ההכרעה בענייננו ניתן לבסס על נתון עובדתי חד וברור והוא, שבתום תקופת הביטוח הקודמת רכש המערער ביטוח חדש אשר לא כלל כיסוי ביטוחי למטרות הסעת נוסעים בשכר. הווי אומר: גם אילו הנחנו כי פירושו המוצע של המערער לתיבה "ביטוח שנתי" ראוי לעיון, לא היה בכך כדי להועיל לעניינו של המערער, שזמן קצר לפני אירוע התאונה רכש לעצמו ביטוח שאיננו מעניק כיסוי ביטוחי להסעת נוסעים בשכר. הסייג לזכות החזרה, שנקבע בסעיף 9(א)(2) סיפא, נועד לפטור מחובת ההשבה את מי שעקב נסיבות כאלה ואחרות שכח, או נבצר ממנו, לחדש מבעוד מועד את ביטוחו השנתי. סייג זה לא נועד לפטור מחובת השבה את מי אשר מבעוד מועד בחר לרכוש לעצמו ביטוח חדש שבניגוד לביטוח שהיה בידו קודם לכן אינו מעניק לו את הכיסוי הביטוחי הנדרש למטרות שימושו ברכב.

7.הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערער לשלם למשיבה שכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח.

השופטת ד' ביניש:

אני מסכימה.

ש ופטת

השופטת א' פרוקצ'יה:

אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא.

ניתן היום, ט' בתמוז תשס"ב (19.6.02).