קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' הירש ארפד

פסק-דין

השופט י' טירקל:

1.המערער בע"א 7172/98 - שהוא המשיב מס' 1 בע"א 7255/98 - (להלן - "המערער") נחבל בתאונה ביום 30.4.89 בזמן עבודתו בשירותה של המשיבה מס' 2 בע"א 7172/98 ובע"א 7255/98 (להלן - "המעבידה"). בית המשפט המחוזי קבע כי המערער, ששימש מנהל מחלקת צביעה אצל המעבידה, החליט לתקן מיכל חומצה דולף שעמד על בסיס מתכת בגובה של כ2.5- מ' מעל פני הקרקע. לצורך התיקון ביקש מנהג מלגזה שעבד אצל המעבידה - הוא המשיב מס' 3 בע"א 7172/98 והמשיב מס' 4 בע"א 7255/98 - (להלן - "נהג המלגזה") להכניס את שיני המלגזה בין המיכל למשטח שעליו עמד, בעוד המערער מגביה בעזרת לום את המיכל מעל המשטח. תוך כדי כך, נתערער שיווי משקלו של המערער שנפל על הקרקע, נפגע על ידי גוש מתכת ונגרם לו שבר מרוסק של עצם העקב. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה למערער 20% נכות צמיתה שבגינה הוא מקבל תגמולים.

בית המשפט המחוזי סבר כי התאונה שתוארה לעיל - שאין חולקים שהיא תאונת עבודה - באה בגדר תאונת דרכים כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן - "החוק"); כלשונו, "המלגזה הייתה מעורבת בתאונה וכתוצאה ממגע בלתי זהיר של שיני המלגזה במיכל או במתקן עליו היה מונח איבד ארפד [המערער - י' ט'] את אחיזתו - - - המלגזה היא רכב מנועי, רכב זה היה מעורב בתאונה ותאונה זו היא תאונת דרכים כהגדרתה בחוק". כתוצאה ממסקנתו זאת פסק למערער פיצויים על פי החוק.

2.המערערת בע"א 7255/98 - שהיא המשיבה מס' 1 בע"א 7172/98 - (להלן - "קרנית") היא חליפתה של המבטחת המקורית של המלגזה (להלן - "הסנה") ועליה לשאת בתשלום הפיצויים שנפסקו למערער. השגתה העיקרית בערעורה מכוונת נגד הממצא העובדתי לפיו היתה המלגזה מעורבת בתאונה ונגד הממצא כי המערער נפל כתוצאה ממגע של שיני המלגזה במיכל או במשטח. עוד טענה כי בית המשפט המחוזי השתית את ממצאיו על עדות יחידה של המערער, שלא היה לה סיוע, בלי שפרט בפסק דינו מה הניע אותו להסתפק בעדות זאת, כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א1971- (להלן - "פקודת הראיות"). לחילופין, ערערה על שיעור הפיצויים שנפסק, שלדעתה ראוי שיהיה נמוך מן הסכום שנפסק.

המערער בערעורו השיג אף הוא על שיעור הפיצויים, אלא שלטענתו ראוי שיהיה גבוה מן הסכום שנפסק.

3.כל טענותיה של קרנית לענין חבותה על פי החוק מתמצות בכך שקיימים הבדלים משמעותיים בין התיאורים שתיאר המערער את התאונה בכתב התביעה, בטופס התביעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי, בהודעה שמסר לחוקר מטעמה, בחקירתו הראשית בבית המשפט ובחקירתו הנגדית. כפי שטענה הצביע המערער על הקשר בין המלגזה לבין התאונה רק בחקירתו הנגדית ואילו בתיאורים שקדמו לכך נמנע מלהזכירה, או שהזכיר רק את נוכחותה במקום בלי לקשור אותה לתאונה. בכתב הערעור הדגישה כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שקיבל את "הסבריו/תירוציו" של המערער לגבי השוני שבין גירסותיו, ש"אינם סבירים, אין בהם היגיון והם אינם מתיישבים עם השכל הישר".

דין הטענות להידחות. בפתח הדברים אעיר שתי הערות. הראשונה, כי התאונה אירעה, כאמור לעיל, ביום 30.4.89 ולפיכך טרם חל עליה תיקון מס' 8 לחוק, שהוחל רק על מי שנפגע לאחר ה- 30.9.90. השניה, כי בא כוחה של הסנה הודיע במהלך קדם המשפט שמרשתו "מכירה בתאונה כאירוע שעליו חל החוק". משהועברה החבות בפיצוי משכמה של הסנה לשכמה של קרנית, ביקשה הסנה לחזור בה מן ההודיה. בהחלטתו מיום 19.2.95 לא נעתר בית המשפט לבקשה וקבע כי "קרנית אינה יכולה להיות מחויבת" על פי ההודיה "אלא כראיה בין ראיות אחרות". הבירור התנהל על בסיס החלטה זאת ובית המשפט דן בשאלה אם חל החוק על האירוע לגופה. באי כוח בעלי הדין לא השיגו על ההחלטה מיום 19.2.95 ולפיכך אין אנו נדרשים לחוות דעה עליה.

בפסק דינו דן בית המשפט בהבדלים בין הגירסות ובהסבריו של המערער לפיהם חשש שמא יבולע לנהג המלגזה ובשל כך "השמיט" את חלקה של המלגזה. הסבריו התקבלו על דעתו של בית המשפט וזאת, בין היתר, מן הטעם שהתיאורים הראשונים שתיאר המערער את התאונה ניתנו בזמן שהיה מוסכם על כל בעלי הדין כי התאונה היא תאונת דרכים כמשמעה בחוק. על פי כל אלה קבע בית המשפט שאין "מקום לשלול את מהימנותו של התובע [המערער - י' ט']". מסקנה כזאת בדבר מהימנות של עד היא בתחום שיקול דעתה של הערכאה הראשונה ואין מקום להתערב בה.

גם את טענתה של קרנית המושתתת על הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות יש לדחות. כאמור, בחן בית המשפט את פרטי גירסותיו של המערער ושקל את הסבריו. כמו כן שיווה לנגד עיניו את העובדה שמלכתחילה הסכימה הסנה שמדובר בתאונת דרכים. עוד מצא חיזוק "במידת מה" לעדותו של המערער בעדות של עובד שהיה נוכח במקום (עמ' 62-61 לפרוטוקול). בכך יצא ידי חובת ההנמקה שלפי הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות.

4.כאמור ערערו בעלי הדין גם על שיעור הפיצויים. קרנית טוענת כי טעה בית המשפט בחשבו את שווי תגמולי המוסד לביטוח לאומי על פי חוות הדעת האקטוארית שהוגשה לו במהלך המשפט וכי היה מקום לערוך את החישוב על בסיס חוות דעת עדכנית ליום מתן פסק הדין. כמו כן הצביעה קרנית על טעויות חשבוניות שנפלו לדעתה בחישוביו של בית המשפט. לעומתה השתית המערער את טענתו העיקרית לענין שיעור הפיצויים על "הדרך החשבונאית" בה נקט בית המשפט בחישוב פסיקת הריבית על הפסדי העבר. לטענת המערער יש לחשב את הריבית ב"שיטת חישוב מחזורית חודשית" שיש בה, לדעתו, כדי להגשים באופן מדויק את העיקרון של החזרת המצב לקדמותו ולא ב"שיטת חישוב מצטברת שנתית".

חזרתי ובחנתי את חישוביו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו ובתיקונים שתיקן אותו בהחלטתו מיום 24.11.98, ולא מצאתי כי יש בהם טעויות המצדיקות התערבות בסכום הפיצויים שנפסק. גם את טענתו של המערער בדבר דרך חישוב פסיקת הריבית יש לדחות. דרך החישוב "לפי הצטברות שנתית" בה נקט בית המשפט המחוזי מקובלת מימים ימימה בפסיקת בית משפט זה (ראו, ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, תשנ"ח) 1298 והאסמכתאות שם). לפיכך, אפילו יש טעם בטענה כי הדרך המוצעת מדויקת יותר מבחינה אריתמטית, אין בכך כדי להצדיק התערבות בסכום שנפסק.

5.לפיכך אני מציע לדחות את הערעורים. בנסיבות הענין לא ייפסקו הוצאות.

ש ופט

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

אני מסכימה.

ש ופטת

השופט י' אנגלרד:

אני מסכים.

ש ופט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל.

ניתן היום, ט"ו בטבת תשס"א (10.1.01).

זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ

הדין של בית המשפט העליון בישראל.