בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' דוד אלעזר

פסק-דין

1.ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ש' ברוך) בו נדחתה תביעתו הכספית של המערער (להלן: הבנק) נגד המשיב.

2.הבנק הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיב ובה הוא תבע סכום של כ- 1.5 מיליון ש"ח. התביעה הוגשה לבית המשפט השלום והועברה לבית המשפט המחוזי. בכתב התביעה נטען כי חברה בשם ברק יהלומים בע"מ ( להלן: החברה) ניהלה חשבון אצל הבנק. החברה קיבלה אשראי מן הבנק. להבטחת האשראי הפקידה החברה בידי הבנק יהלומים מעובדים. מדובר היה במשכון מופקד. לטענת הבנק נמסרו היהלומים לידיו הנאמנות של המשיב, שעסק בתיווך יהלומים, לשם מכירתם על מנת שהתמורה תביא להקטנת האשראי שהעמיד הבנק לחברה. המשיב חתם על התחייבות שלא למסור את היהלומים לאף אדם, ובמיוחד לא לחברה. על פי הנטען בתביעה הפר המשיב את התחייבותו ומסר את היהלומים לחברה. היהלומים שנמסרו למשיב נעלמו, כך לטענת הבנק, ומכאן דרישתו של הבנק מן המשיב שישלם את שווים.

3.המשיב לא התכחש להתחייבותו כלפי הבנק אלא טען כי בפועל, בידיעת הבנק ובהסכמתו, שיטת העבודה לאורך זמן הייתה כזו שהמשיב קיבל את היהלומים לידיו ומסרם לחברה והיא אשר מכרה את היהלומים לקונים שונים. התמורה שנתקבלה הייתה נמסרת למשיב והוא היה מעביר את הכספים לידי הבנק. גרסה זו של המשיב נתמכה אף בדבריו של מנהל החברה. הן בתצהירו של המשיב והן בחקירתו הוא נקב בשמות של פקידות של הבנק שהיו מודעות לדרך הפעולה האמורה, ובמיוחד לכך שהיהלומים שקיבל המשיב מן הבנק נמסרו לידי החברה. מטעם הבנק העיד מנהל הסניף בו נוהל חשבונה של החברה. הפקידות שהמשיב הזכיר בשמותיהן לא הובאו לעדות.

4.בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו כי שני הצדדים העלו טענות הגיוניות ומשכנעות וכי לפיכך ההכרעה היא לחובת הבנק, שכן הנטל להוכיח את התביעה מוטל היה עליו.

5.הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי. מצד אחד ברור כי המשיב חתם על התחייבות כיצד יפעל לגבי היהלומים ולפיה הוא התחייב שלא למסור את היהלומים לידי החברה. בפועל נמסרו היהלומים לידי החברה. על פי עדותו של המשיב ועדותו של מנהל החברה נעשה הדבר בידיעתו המלאה של הבנק. יודגש, כי לשיטתם של המשיב ומנהל החברה, לא היה מדובר בפעילות חד-פעמית אלא בדפוס התנהגות שנמשך לאורך זמן. המשיב אף היפנה לפעילות כספית נמשכת של החברה ביחס ליהלומים שהצביעה על כך כי הבנק נטל חלק בדפוס הפעולה האמור, לפיו נמסרו היהלומים לידי המשיב וממנו לידי החברה. כאמור, המשיב ציין את שמותיהן של מספר פקידות של הבנק שהיו מודעות למהלכים השונים ונטלו בהם חלק. משום מה ראה הבנק לנכון להעיד את מנהל הסניף בלבד אך לא את הפקידות האמורות. בצדק ציין בית המשפט קמא את המחדל האמור, כטעם לדחיית התביעה. בנסיבות המקרה הנוכחי, כאשר עדויותיהם של המשיב ושל מנהל החברה עמדו על כנן, וכאשר הן נתמכו במידה מסוימת במסמכים, וכאשר הבנק לא העיד את הפקידות, לא היה מנוס מדחייתה של התביעה.

6.הערעור נדחה. המערער יישא בשכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח.

ניתנה היום, י"א שבט, תש"ע (26.01.2010).