מחמד עבד אלרחמאן אחמד עבאד נ' התובע הצבאי ואח'

פסק-דין

השופט ח' מלצר:

1.העתירה שלפנינו מופנית כלפי פסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים בתיק ע' איו"ש 2174/04, הגם שזה הקל בעונשו של העותר ביחס לגזר הדין שהושת עליו בבית המשפט הצבאי יהודה והפחית את עונשו מ-28 שנות מאסר ל-24 שנות מאסר לריצוי בפועל. העותר מבקש כעת כי יכובד הסדר הטיעון אליו הגיע עם התביעה הצבאית במסגרת תיק יהודה 3140/02 (ואשר נדחה על ידי שתי ערכאות השיפוט) ולחילופין כי יופחת עונשו עוד.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

2.כנגד העותר הוגש כתב אישום לבית המשפט הצבאי ביהודה, המייחס לו עבירות של קשירת קשר לגרימת מוות בכוונה, ניסיון גרימת מוות בכוונה, ניסיון קשירת קשר לגרימת מוות בכוונה, אחזקת כלי ירייה וניסיון אחזקת כלי ירייה. על פי עובדות כתב האישום, הבריח העותר ברכבו מחבל מתאבד לשכונת תלפיות בירושלים לצורך ביצוע פיגוע תופת, תוך ניצול היותו בעל תעודת זהות ישראלית. כן הואשם העותר כי תכנן לבצע פיגוע נגד חיילים באיזור שער המוגרבים בירושלים ובאחזקת נשק מסוג קלצ'ניקוב.

3.העותר והתביעה הצבאית הגיעו להסדר טיעון בעניינו של העותר, אשר הוצג לבית המשפט הצבאי ביהודה בתאריך 24.2.2004. העותר הורשע על פי הודאתו בעבירות של ניסיון לגרימת מוות בכוונה וקשירת קשר לגרימת מוות בכוונה. בהסדר הטיעון הסכימו הצדדים אף לגבי העונש - 17 שעות מאסר בפועל ומאסר מותנה, ואולם, בית המשפט הצבאי ביהודה החליט שלא לקבל את ההסדר לעניין העונש וגזר על העותר 28 שנות מאסר בפועל. השופטים נימקו החלטתם בכך שנימוקי ההסדר שהוצגו בפניהם לא הצדיקו סטייה כה בולטת מרמת הענישה הראויה והמקובלת.

4.העותר ערער על פסק הדין לבית המשפט הצבאי לערעורים, אשר קיבל כאמור את הערעור לעניין חומרת העונש והפחית את עונשו – ל-24 שנות מאסר לריצוי בפועל. ערכאת הערעור נימקה החלטתה לא בנסיבותיו האישיות של העותר, כי אם בהסתמכותו על קיומו של ההסדר ובהודאתו בכתב האישום המתוקן בעקבות כך. אף ערכאת הערעור ציינה כי העונש המוסכם, לו טענה התביעה הצבאית אכן סטה מרמת הענישה המקובלת והראויה – בצורה קיצונית. כך נאמר בפסק הדין לעניין זה, שניתן בתאריך 26.1.2005, מפי הנשיא אל"מ ש' גורדון:

"כשלעצמי, אינני סבור כי עונש של 28 שנות מאסר הינו חמור בנסיבות העניין. כאמור המערער (העותר – ח.מ) לא היה אך בגדר מסייע לעבירה, אלא מעורב בה מתחילה ועד סוף. העובדה כי המחבל המתאבד לא השלים את חלקו אינה יכולה להיזקף לזכותו של המערער, שכן האחרון מילא את חלקו ועשה כל שלעיל ידו להצלחת הפיגוע המתוכנן.

חרף זאת באתי לכלל מסקנה כי נכון יהיה במקרה זה להתערב בעונשו של המערער. עשיתי כן לאור חלקה של התביעה ביצירת מצג מטעה, מצג עליו הסתמך המערער שעה שהודה בכתב האישום המתוקן. אפילו ראוי הוא המערער לעונש שנגזר לו, ולטעמי ראוי הוא אף לעונש חמור ממנו, עדיין נדרשת התביעה לנהוג עם המערער בהגינות ובמקצועיות. המערער, רשאי היה להניח כי אף אם אין ביטחון מוחלט שההסדר יכובד, מכל מקום מצוי העונש במתחם הסבירות. מכשלה התביעה, ומשהסכימה לעונש כה מופרך לקולא, לא נכון יהיה לגלגל את כישלונה האמור על כתפי המערער... כאמור, לא מעשיו של המערער, אף לא נסיבותיו האישיות, הן המצדיקות הקלה זו, אלא הפגיעה החמורה ב"עיקרון ההסתמכות" לאורו פעל המערער שעה שהודה בעבירות שיוחסו לו"

טיעוני העותר

5.בעתירה טוען העותר כי בית המשפט הצבאי לערעורים נהג בחוסר סבירות בכך שלא כיבד את הסדר הטיעון, זאת בניגוד להלכה הפסוקה התומכת בכיבוד הסדרי טיעון. העותר מציין כי נוכח העומס המוטל על מערכת השיפוט הצבאית באיזור –כיבוד הסדרי טיעון מקבל משנה תוקף, כעניין של מדיניות. באשר לעונש שהסכימו עליו הצדדים, טוען ב"כ העותר כי אף שמדובר בעונש מקל יחסית, הרי שאין הוא חורג ממתחם הענישה הסבירה במידה המצדיקה את פסילתו של הסדר הטיעון.

6.עמדת המשיבים היא כי דין העתירה להידחות על הסף הן מכיוון שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית המשפט הצבאי לערעורים והן מחמת השיהוי הרב שבו לוקה העתירה, ללא שניתן כל הסבר שיצדיק את השיהוי בהגשתה.

דיון והכרעה

7.לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה ובתגובת המשיבים הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. אכן הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית המשפט הצבאי לערעורים (ראו: בג"ץ 91/88 אבו דייה נ' בית המשפט הצבאי בעזה (לא פורסם, 11.2.1988); בג"ץ 1818/97 מחמד נ' בית הדין הצבאי לערעורים – לוד (לא פורסם, 8.4.1997); בג"ץ 1073/06 מסאלמה נ' בית המשפט הצבאי לערעורים באיו"ש (לא פורסם, 26.3.2006); בג"ץ 7984/06 חאמד נ' בית המשפט הצבאי לערעורים – מחנה עופר (לא פורסם, 3.10.2006)). בית משפט זה יתערב בהחלטות אלה רק במקרים של פגמים ממשיים של חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק, או במקרים חריגים אחרים, המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (ראו: בג"ץ 7333/03 יאסין נ' בית המשפט הצבאי לערעורים באיו"ש (לא פורסם, 8.9.2003); בג"ץ 10416/05 אלחרוב נ' בית המשפט הצבאי ביהודה (לא פורסם, 24.5.2007); בג"ץ 3450/06 דויב נ' המפקד הצבאי, בית המשפט הצבאי לערעורים בעופר (לא פורסם, 12.2.2008)

8.זאת ועוד – אחרת. העותר מיצה את זכות הערעור העומדת לו וערעורו בבית המשפט הצבאי לערעורים אף התקבל במובן מסוים, כך שעונשו הוקל. בהצטבר כל אלה – אין מקום להיעתר לעתירה.

נציין עוד כי ייתכן שדי היה בשיהוי הרב שבו הוגשה העתירה – כ-3 שנים לאחר מתן פסק הדין הסופי בעניינו של העותר ומבלי שיש כל הסבר מניח את הדעת להגשת העתירה במועד שבו הוגשה– כדי לדחותה על הסף. ואולם משקבענו כי העתירה ממילא איננה מקימה עילת התערבות של בית משפט זה, אין הכרח לדון בשאלת השיהוי האובייקטיבי והסובייקטיבי (בג"צ 8628/07 שעשוע נ' משטרת ישראל (לא פורסם) (2008); עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (לא פורסם) (2006)).

9.נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל – העתירה נדחית על הסף מחמת כך שאיננה מגלה על פניה כל עילה.

ניתן היום, י' טבת התשס"ט (6.1.2009)