ש.א.י. מועדונים בע"מ ואח' נ' פרקליטות המדינה ואח'

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. עניינה של העתירה בבקשת העותרים כי המשיבה 1 תעמיד לדין את המשיבות 2 ו-3.

ב. כנאמר בתשובת המשיבה 1, המשיבה 2 היא חברה ממשלתית המחזיקה ומנהלת שטחים במתחם נמל תל-אביב. ביום 15.4.97 נחתם חוזה הרשאה בין הצדדים, המקנה לעותרים חזקה בחלק מהשטח לשם ניהול מועדון. בין הצדדים התגלע סכסוך, והחל משנת 2000 מתנהלים בין העותרים למשיבה 2 הליכים אזרחיים שונים.

בשנת 2004 הגישו העותרים תלונות כנגד המשיבים, בטענה כי עברו עבירות של הסגת גבול, גניבה ונזק לרכוש.

במהלך הטיפול המשטרתי נאספו מסמכים שונים הנוגעים להליכים המשפטיים המתנהלים בין הצדדים, ולאחר בחינת החומר במשטרה הוחלט שלא להמשיך ולחקור את התלונות, עד שתתקבל הכרעה בהליך האזרחי. בעקבות סגירת תיקי המשטרה הוגשו לפרקליטות עררים כנגד החלטת משטרת ישראל.

במהלך הטיפול בערר התקבלה חוות דעתה של משטרת ישראל, נבחן חומר החקירה הקיים, והתקבלו מסמכים נוספים הנוגעים להליכים המשפטיים. לאחר בחינת החומר סברה מנהלת תחום העררים בפרקליטות המדינה, כי יש לדחות את הערר, כיוון שהמדובר בסכסוך אזרחי אשר תלוי ועומד בבית המשפט, בהעדר קביעה שיפוטית בכל הקשור לשימוש בקרקע שבמחלוקת, אין מקום למעורבות ההליך הפלילי. לטענת העותרים החלטתה של המשיבה 1 יוצרת עיוות מהותי והיא נגועה בחוסר סבירות קיצונית, שכן גם אם שאלת זכות השכירות בנכס נתונה במחלוקת, אין למשיבות 3-2 זכות כלשהי לפעול בכוח הזרוע- כפי שעשו כנטען- כדי לסלק את השוכרת מהשטח, לפני קביעה שיפוטית בתביעת פינוי.

ג. (1) בתגובה טוענת המשיבה 1, כי דין העתירה להידחות על הסף בהעדר עילה להתערבות בהחלטתה של פרקליטות המדינה שלא להמשיך לחקור, לעת זו, את תלונת העותרים. נטען כי כנודע מידת התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעת רשויות אכיפת החוק מצומצם ביותר, וכי המקרה דנן אינו נופל לגדר המקרים הנדירים בהם יש מקום להתערבות.

(2) המשיבים 2 ו-3 טוענים, כי דין העתירה להידחות על הסף, שכן פעולותיה של המשיבה 2 נעשו במקרקעין שבניהולה ובחזקתה כדת וכדין. כן נטען כי העתירה לוקה בחוסר תום לב, שכן העותרים מסתירים מבית המשפט סכסוך אזרחי המתנהל בינם לבין המשיבה 2 ובכלל זה בניה בלתי חוקית שנבנתה על ידם בנכס.

ד. (1) לא נוכל להיעתר לעתירה, שאינה מגלה עילה להתערבות בית-משפט זה בשיקול דעתה של הפרקליטות, הלכה היא, כי התערבות בשיקול דעתן של רשויות אכיפת החוק בנושאי חקירה פלילית והעמדה לדין באה רק במקרים חריגים, בהם לוקה ההחלטה ב"עיוות מהותי" או ב"חוסר סבירות קיצוני" (ראו בג"ץ 6009/04 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מ"ח(5) 573, 582 השופט – כתארו אז – אור; בג"ץ 1261/03 חסן (נורי) אלעוקבי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם), השופט גרוניס; בג"ץ 2873/03 לויט נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם), השופטת פרוקצ'יה; בג"ץ 11861/04 רוה נ' היועץ המשפטי לממשלה, (לא פורסם) השופט ג'ובראן)).

(2) בעניינם של העותרים סברו גורמי אכיפת החוק השונים, במשטרה ובפרקליטות המדינה, כי המדובר בסכסוך שמהותו קניינית, ושבגינו תלויים עומדים הליכים אזרחיים. לפיכך אין מקום, לעת הזאת למצער, לטיפול אכיפתי בנושא. ההחלטות אינן נגועות ב"עיוות מהותי" או ב"חוסר סבירות קיצוני". אין בידינו איפוא להיעתר למבוקש. כפי שציינה המשיבה, ככל שייקבעו בהליכים המשפטיים המתנהלים במישור האזרחי ממצאים המחייבים חקירה פלילית, יוכלו העותרים לשוב ולפנות. בנסיבות איננו עושים צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ז באדר התשס"ו (16.3.06).