חזן אריה ובנו בע''מ נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1475/04 (השופטים רבינוביץ, ארד וכהן, נציגי הציבור ביטי ובן-הרוש) בגדרו נדחה ערעור העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בע"ב 300816/99 (השופטת לויט ונציגי הציבור ימיני והלר) שבגדרו התקבלה תביעת המשיבה 3 (להלן המשיבה).

ב. (1) המשיבה הועסקה כמנהלת חשבונות על ידי העותרת, חברה העוסקת בעבודות עפר, בין השנים 1983 עד 1998. המשיבה היא אשת אחיו של מר עמי חזן, מנהל העותרת (להלן המנהל). במהלך חודש דצמבר 1998 פוטרה המשיבה. הצדדים חלוקים באשר לסיבת הפיטורים. לשיטת העותרת פוטרה המשיבה משנודע לה כי מעלה באמונה. לשיטת המשיבה נסתיימו יחסי העבודה אך בשל סכסוך משפחתי פנימי.

(2) לאחר פיטוריה, תבעה המשיבה מהעותרת בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, פיצויי פיטורים, דמי הבראה והוצאות נסיעה בעבור חלק מתקופת העסקתה. העותרת תבעה את המשיבה בתביעה שכנגד להשבת כספים שהוציאה המשיבה מהעותרת שלא כדין, כנטען. בין השאר נטען בכתב התביעה שכנגד כי המשיבה סיפקה שירותים ללקוחותיה הפרטיים, וזאת במסגרת שעות העבודה אצל העותרת ובעזרת ציוד משרדי שנרכש על ידי העותרת. כן נטען שהמשיבה אף הוציאה כספים מהעותרת שלא כדין, על ידי תשלום מס ביתר (המשיבה דיווחה לרשויות המס על שכר ברוטו הגבוה בהרבה משכר הברוטו שהיה עליה לקבל בהתאם למשכורת הנטו שקיבלה בפועל) וקבלתו חזרה לכיסה באמצעות החזרי מס.

(3) ביום 9.9.04 קיבל בית הדין האזורי את תביעת המשיבה ופסק לה פיצויי פיטורים, פיצוי תמורת הודעה מוקדמת, דמי הבראה והוצאות נסיעה, ודחה את התביעה שכנגד. בית הדין דחה את גרסת העותרת, וקבע כי לא הרימה את נטל הראייה המוטל עליה להוכחת שלילת זכאותה של המשיבה לפיצויי הפיטורים. בית הדין הסתמך על כך שחובת רישום השכר וניהולו חלה על המעביד, כי עומדת למשיבה חזקה שהכתוב בתלוש שכרה משקף נאמנה את שאירע בפועל, וכי אין היגיון בגרסת המנהל כי לא שם לב מעולם לחריגה בשכר הברוטו המדווח לרשויות המס. בית הדין הוסיף כי יש לזקוף לחובת העותרת את אי הבאתה של עדות מומחה מטעם העותרת, לחיווי דעה בנוגע לתכנון המס הלקוי הנטען, ואת אי הבאתו לעדות של רואה החשבון של העותרת (אשר העיד בהליך משפטי אחר שהתנהל בבית משפט השלום בנתניה בת"א 2144/99 בין העותרת לבעלה של המשיבה, ועל סמך עדותו נקבע שלא נמצאה מעילה בכספי העותרת).

ג. העותרת ערערה לבית הדין הארצי. ביום 10.1.06 נדחה הערעור. בית הדין הארצי אימץ את פסק הדין של בית הדין האזורי, תוך שהוא מדגיש כי אין זה הגיוני שהמנהל לא שת ליבו, ולוא גם פעם אחת, ל"משכורת העתק" שהשתכרה המשיבה, בייחוד נוכח העובדה שנדרש כמנכ"ל לחתום על הדוחות הפיננסיים מטעם העותרת. בית הדין הארצי הדגיש את קיומה של ראיה בדמות הבקשה לעשיית ביטוח מנהלים מיום 1.10.96, בה ציין המנהל כי המשיבה משתכרת סך של כ-16,500 ש"ח. בית הדין שלל את גרסת המנהל כי חתם על הבקשה בטרם מילאה המשיבה את משכורתה בה.

ד. בעתירה דנן נטען, כי פסקי הדין ניתנו שלא בסמכות לפי סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, התביעה שכנגד שהגישה העותרת עניינה עילות נזיקיות, ואין בתי הדין מוסמכים לדון בתובענה שעילתה בפקודת הנזיקין, ואשר על כן יש לבטל את פסק הדין ולהעביר את הדיון בתובענת העותרת לערכאה המוסמכת. נאמר, כי בא כוחה הקודם של העותרת טעה בתום לב בהקשר זה. עוד נטען כי במהלך הדיון בבית הדין הארצי, מיום 26.12.05, הודתה המשיבה כי קיבלה החזרי מס כתוצאה מהעברת סכומי כסף מיותרים לרשויות המס. הודאה זו לא הונחה בפני הערכאה הדיונית ויש בה כדי לשנות את תוצאת פסק הדין. אציין כאן, כי בעיון בפרוטוקול הדיון שצורף לעתירה, לא מצאתי כי קיימת הודאה שכזו.

ה. (1) אין בידינו להיעתר לעתירה. בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק עשוי להתערב בפסיקת בתי הדין לעבודה אך במקרים חריגים בהם מתגלית טעות משפטית מהותית, בנושאי סמכות או מהות, וכששיקולי הצדק מחייבים את ההתערבות (בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (הנשיא שמגר); בג"צ 5381/05 עו"ד סולן נ' בית הדין הארצי לעבודה בחיפה ואח' (השופטת ארבל); בג"צ 6312/05 באסל נ' מדינת ישראל (השופטת נאור). שני התנאים הללו מצטברים (בג"צ 11198/04 יפרח נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (השופט גרוניס)). במקרה דנן לא נגרם אי צדק לעותרת שכן כפי שקבעו הערכאות הקודמות, על פי תימוכין שונים, לא נמצא בסיס לטענותיה העובדתיות כנגד המשיבה.

(2)(א) כאמור, לטענת העותרת, כתב התביעה שכנגד עוסק אף בעוולות הגזל והתרמית בהן אין בית הדין האזורי לעבודה מוסמך לדון.

(ב) אכן, בית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בתובענה שעילתה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש). סעיף 24(א)(1) קובע סמכות ייחודית לבית הדין "בתובענות בין עובד... למעביד... שעילתן ביחסי עובד ומעביד... ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין", וכן בעילות נזיקיות מסוימות, שעה שהן קשורות לסכסוך עבודה, המנויות בסעיף 24(2)(1ב) ושאינן מענייננו (ראו ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי (טרם פורסם) (השופטת נאור)). רוצה לומר, הדין מחריג תביעות נזיקיות "רגילות" מסמכות בית הדין; הדין מתיר להגיש תביעה שכנגד לעניין "כל זכות לתביעה" של הנתבע, וזאת "ובלבד שהעילה לתובענה שכנגד היא בתחום סמכותו של בית הדין" (תקנה 34 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. בכתב התביעה שכנגד דנא אמנם מדובר על מרמה, הפרת אמונים, רישומי כזב וכיוצא בזה, אך ניתן לראותו כתביעה חוזית ולא כתביעה נזיקית, לרבות פירוט סכומים הבנוי חודשית במסגרת יחסי העבודה. קשה לאתר תביעה ספציפית בעילות הנזיקיות, שלכל היותר נטענו בחצי פה, אם בכלל, כדי לומר שענייננו בחוסר סמכות.

(ג) והנה בית הדין האזורי לא דן בעוולות הנזיקיות כל עיקר, ולא חרג איפוא מתחום סמכותו; קביעותיו העובדתיות בתביעה שכנגד נדרשו אך לשאלות של זכאות המשיבה לדמי פיצויים, וכן להחזרי כספים מהמשיבה עקב חיובי מס ששילמה ביתר, ולשימוש הפרטי שעשתה המשיבה בציוד משרדי שנרכש על ידי העותרת.

(ד) אמנם בכתב הערעור הועלתה עוולת התרמית אך היא לא נדונה בבית הדין הארצי.

(ה) שאלת הסמכות אינה עולה איפוא, שכן שני בתי הדין לא דנו בנושא הנזיקי. דומה כי הטענה מועלית עתה משלא צלחה דרכה של העותרת בשני בתי הדין והיא מבקשת דרך לשוב לדיון שיפוטי נוסף, אך אין מקום לכך.

ו. לפיכך איננו נעתרים לעתירה.

ניתן היום, כ"ה בניסן תשס"ו (23.4.06).