יהושע אלטשולר נ' ענף התביעות, משטרת ירושלים ואח'

פסק-דין

1.העותר, יהושע אלטשולר, הותקף על ידי שניים מבני משפחתו, משיבים 7 ו-8, ונזקק לטיפול רפואי בבית-חולים. בעקבות כך הוגש נגד משיבים אלה כתב אישום לבית-משפט השלום בירושלים, בו יוחסה להם עבירה של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (ת.פ 3653/04). במסגרתו של הסדר טיעון, הודו המשיבים בכתב אישום מתוקן בו הוחלף סעיף האישום להשתתפות שלא כדין בתגרה במקום ציבורי, עבירה לפי סעיף 191 לחוק העונשין. עוד הוסכם, כי המדינה תסתפק בעתירה לגזירתו של שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה. אולם, לאחר בדיקה נוספת של חומר החקירה, הוסכם בין הצדדים כי סעיף האישום יומר בעבירת תקיפה לפי סעיף 379 לחוק, תוך הבהרה כי האירוע כלל בחובו אלימות הדדית. הסכמה זו טרם הובאה לידיעתו של בית-המשפט.

2.מיום שנודע לעותר על קיומו של הסדר הטיעון פועל הוא לביטולו, תוך שהוא מבקש להמציא לידי התביעה המשטרתית ראיות אשר יוכיחו כי מדובר בתקיפה שגרמה לחבלה ממש ולא בתגרה בלבד. העותר פנה לענף התביעות ולאגף החקירות במשטרת ירושלים, לפרקליטות המחוז, לפרקליטות המדינה וליועץ המשפטי לממשלה (המשיבים 5-1). לדבריו, נמסר לו כי הצדדים מתעתדים לתקן את הסדר הטיעון כך שסעיף העבירה המקורי יוותר בעינו, אך לטענתו אין בכך כדי לענות על מבוקשו, שכן הוא מעוניין בהמשך חקירת המשטרה וכן בתיקון עובדות כתב האישום.

3.בעתירה שבפנינו מבקש העותר כי נורה לגורמי התביעה לחזור בהם מהסדר הטיעון, ולהעמיד את המשיבים לדין בגין בתקיפה בנסיבות מחמירות או, למצער, בתקיפה הגורמת חבלה ממשית. בתוך כך, עוכבו הדיונים המתנהלים בת.פ 3653/04.

4.המשיבים 1-5 סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף, שכן מקרה זה אינו נופל לגדר המקרים בהם נמצא כי ההחלטה לכרות הסדר טיעון עם נאשמים לוקה בחוסר סבירות קיצוני, או ב"עוות מהותי", וזאת, נוכח הגורמים הבאים: בדיקת חומר הראיות העלתה כי אירוע זה הינו סכסוך משפחתי בו הועלו טענות לאלימות הדדית, ולא ניתן יהיה להרשיע בגינו בעבירה של תקיפה חד צדדית; גילם המבוגר של הנאשמים, נסיבות חייהם הקשות והעובדה כי אין להם עבר פלילי מכביד; וחלוף הזמן מאז קרות האירוע.

5.לאחר שעיינו בעתירה ובתגובות לה, נחה דעתנו כי דינה להידחות על הסף. התערבותו של בית-משפט זה בהחלטותיהם של גורמי התביעה אינה דבר שבשגרה, והיא תיעשה רק באותם מקרים בהם ברור על-פני הדברים כי אלו נתקבלו תוך חריגה מסמכות או שנפל בהן פגם קיצוני המצדיק את ביטולן (בג"צ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4), 101; בג"צ 1261/03 אלעוקבי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 5.2.03). זאת, בין היתר, הואיל וההתערבות עלולה לפגוע הן בציפיותיו הסבירות של הנאשם, והן באמון הציבור במערכת אכיפת החוק (בג"צ 218/85 ארביב נ' פרקליטות מחוז תל-א ביב, פ"ד מ(2) 393, 402; ע"פ 6967/94 נקן נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 397, 404). הצידוק להתערבות מצטמצם עוד נוכח הזכות המסורה כיום למתלונן בעבירות דוגמת זו שבכתב האישום המקורי במקרה שבפנינו – זכות הקבועה בסעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001, להציג בפני גורמי התביעה את עמדתו באשר להסדר הטיעון המתגבש. ואם כך הוא בדרך כלל, מקל וחומר נכון הדבר שעה שהאישום נושא הסדר-הטיעון כבר החל מתברר בפני הערכאה הדיונית, שאז ייזהר בית-משפט זה פן ישים עצמו בנעליה ויביע עמדתו באשר לכשרותו של הסדר הטיעון שגובש.

אשר על כן, וככל שהדברים אמורים במישור המנהלי ובו בלבד, החלטת המשיבים 1 ו-2 בדבר גיבושו של הסדר טיעון ותנאיו, אינה נגועה בפגם מהותי והיא ניתנה בגדרי שיקול הדעת המסור להם. אין, אפוא, עילה להורות למשיבים אלה לשנות מהחלטתם. כפי שצוין, בית-משפט השלום הוא המוסמך לאמץ את ההסדר או לדחותו, על-פי מיטב שיפוטו.

על יסוד האמור, אנו דוחים את העתירה על הסף.

ניתן היום, ט"ז בתמוז התשס"ו (12.7.2006).