דנוף ג'האד נ' מדינת ישראל

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. עניינה של העתירה בבקשת העותר, תושב האזור, כי יינתן לו לשהות או לבקר בישראל, הואיל וילדיו שוהים אצל משפחה אומנת בתחומי המדינה. העותר מרצה כעת שבעה חודשי מאסר בגין שהייה בלתי חוקית בישראל, ולאחר שחרורו יועבר לשטחי הרשות.

ב. לטענת המשיבה, לעניין היתר כניסה לישראל, מדובר בעתירה מוקדמת. על העותר להגיש, לאחר שחרורו מן הכלא, בקשה מתאימה למת"ק הקרוב למקום מגוריו, בליווי המסמכים הנדרשים. ככל שיגיש העותר בקשה כאמור, והיא תידחה, יוכל העותר להשיג עליה, אם תימצא לו עילה לכך, בעתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. לעניין היתר שהייה בישראל, טוענת המשיבה כי לא מוצו ההליכים המינהליים האפשריים. מלשכת הייעוץ המשפטי למשרד הפנים נמסר, כי אין עתה בטיפול כל בקשה למתן מעמד היתרי שהייה בישראל מאת העותר. על פני הדברים - כנטען - אין עניינו של העותר נופל בגדר התנאים הקבועים בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, ולכל היותר יוכל להגיש בקשה לפי סעיף 3א1, לקבלת היתר או רישיון מטעמים הומניטריים, אם לו בני משפחה השוהים בישראל כדין. יתר על כן, טוענת המשיבה, העותר מצוי כעת מאחורי סורג ובריח בגין שהייה בלתי חוקית בישראל, ואין ליתן סעד לעותר המפר את החוק שבקשר אליו הוא מבקש את הסעד.

ג. אין מנוס מאי היעתרות לעתירה. לעתירה לא צורפה כל ראיה לכך שהעותר פנה בעבר לקבלת אישור כניסה או היתר שהייה בישראל, והוא אף אינו טוען זאת בעתירתו. הלכה היא, המעוגנת בשכל הישר ובסדר מינהלי תקין, שבטרם יעתור אדם לבית המשפט בבקשה למתן סעד, עליו למצות את האפיקים המינהליים העומדים בפניו (בג"ץ 2421/94 אל-טללגה נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם); בג"ץ 4793/95 ששון נ' ראש הממשלה ושר הביטחון; בג"ץ 2624/97 ידיד נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(3) 71, 82; בג"ץ 3383/02 ינוקשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אין נראה כי העותר פעל בדרך כלשהי להשגת ההיתרים המבוקשים, אלא עשה דין לעצמו, ונכנס באופן סדרתי לשטחי המדינה ללא האישורים הנדרשים, ועל כך הוא מרצה היום, ולא לראשונה, עונש מאסר.

ד. אין בהכרעתנו כדי לשלול מן העותר את האפשרות לפנות בבקשה מתאימה לרשות המוסמכת, וככל שיהא מקום לכך, לאחר שימוצו ההליכים בפני הגורם המתאים, אף לפנות לבית המשפט המוסמך.

ניתנה היום, ד' בניסן תשס"ט (29.3.09).