חנה פכר נ' שר האוצר ואח'

פסק-דין

השופט מ' חשין:

העותרת היא נכת רדיפות הנאצים, ולטענתה אין היא זוכה לקבל תגמולים כפי שהיא ראויה להם. בפיה שתי טענות, והשתיים עניינן הוא בהפלייה: הטענה האחת עניינה בהפלייתה של העותרת לרעה ביחס לנכים אחרים הזוכים לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז1957- (להלן נכנה אותו - החוק), והטענה האחרת עניינה בהפלייתה של העותרת לרעה ביחס לנכים הזוכים בתגמולים במישרין מממשלת גרמניה. הבה נדון בטענות אלו, אחת לאחת, כסידרן.

אשר לטענת ההפלייה ביחס לנכים אחרים הזוכים לתגמולים על-פי חוק, נאמר זאת, שהחוק בגופו מבחין בין נכים הזכאים לתגמולים על-פי סעיף 4 לחוק; נכים "נצרכים" הזכאים לתגמולים על-פי סעיף 4א' לחוק; ונכים "נזקקים" הזכאים לתגמולים על-פי סעיף 4ג'. החוק בגופו קובע את זכויותיהם של כל אחד מסוגי נכים אלה, ובהחלתן של הוראות אלו זוכה העותרת בתגמולים פחותים מאלה שזוכות לה חברותיה שאף הן נכות רדיפות הנאצים. זה דברו של החוק והוראותיו מחייבות את הכל.

אשר לטענת ההפלייה ביחס לנכים המקבלים גימלה במישרין מממשלת גרמניה: נכון הוא כי נכים אלה האחרונים זוכים ביתר גימלה על העותרת, אך לכך יש להשיב שני אלה: ראשית לכל, במועד שהעותרת הגישה את תביעתה על-פי החוק ממילא לא יכולה היתה להגיש תביעה לממשלת גרמניה לקבלת תגמולים, ועל-כן דינה שונה מדין אותם נכי רדיפות שהגישו במועד את תביעתם לממשלת גרמניה. לשון אחר: העותרת אינה נימנית עם ה"מקופחים" כדברו של פסק-הדין בבג"ץ 5263/94 הירשזון נ' שר האוצר (טרם פורסם). שנית, בעקבות דברים שנאמרו באותו פסק-דין, ועל-פי הנחיות בית-המשפט, הועלו סכומי התגמולים הבסיסיים המשתלמים לנכים, ועל דרך זה הועלה שיעור התגמולים שהעותרת זוכה להם. מכאן שאין יסוד לטענתה כי רשויות המדינה לא מילאו אחרי הנחיות בית-המשפט באותה עתירה.

כאמור בראש דברינו, אין העותרת טוענת לפנינו אלא בשל הפלייתה לרעה ביחס לנכי רדיפות אחרים. משנמצא לנו כי אין יסוד לטענתה זו, דין העתירה היא כי תידחה.

אנו מחליטים, איפוא, לדחות את העתירה.

ניתן היום, י' בכסלו תשנ"ח (9.12.97)