שריף מיסק נ' בית-המשפט הצבאי לערעורים

פסק-דין

השופט מ' חשין:

העותר הורשע בבית-המשפט הצבאי בבית-אל בעבירות של יידוי בקבוקי תבערה אל עבר כלי-רכב צבאיים ומטרות צבאיות אחרות ובמעורבות בהנחת מטעני חבלה (תיק מס' 20049/95). הרשעה זו היתה על-פי הודאת העותר ולאחר שהתביעה והסנגוריה הגיעו להסדר טיעון ביניהן ולפיו תדרוש התביעה להשית על העותר עונש מאסר בפועל בן שמונה שנים. ההסדר הובא לפני בית-המשפט ובית-המשפט הודיע לבעלי-הדין, כנדרש, כי אין הוא רואה עצמו כבול להסדר. לאחר שמיעת טיעוניהם של באי-כוח בעלי-הדין החליט בית-המשפט הצבאי לגזור על העותר 14 שנות מאסר, מהן 11 שנות מאסר לריצוי בפועל. בנימוקי גזר-הדין אמר בית-המשפט הצבאי, בין השאר, דברים אלה:

"לאחר שבחנו בקפידה רבה את הסדר הטיעון ולאחר שבחנו את רמת הענישה הנהוגה בסוג כזה של עבירות, החלטנו כי לא נוכל להסכים לעונש שהתבקש הואיל וסבורים היינו כי יש להשית על הנאשם עונש חמור בהרבה ממה שהתבקש".

ואכן, בגזר-הדין המנומק מוסיף בית-המשפט הצבאי ומסביר את החומרה שיש, לדעתו, לייחס לעבירות שבהן הורשע העותר. עוד אמר בית-המשפט כי לא יכול היה לקבל את הסדר הטיעון "מפאת חומרת המעשים, האינטנסיביות ומידת ההרתעה שעלינו לשדר לנאשם ולאוכלוסיה באיזור".

העותר ערער לבית-המשפט הצבאי לערעורים על העונש שהושת עליו (ערעור איו"ש 56/98), ובית-המשפט לערעורים החליט להקל במידת-מה את העונש על דרך שתחת 11 שנים לריצוי בפועל קבע כי העותר יישא בעונש מאסר בפועל בן 10 שנים. בפסק-דין מנומק בפרוטרוט מסביר בית-המשפט הצבאי לערעורים את חומרת מעשיו של המערער, ולסוף מוצאים אנו אותו אומר דברים אלה:

"התלבטנו לא במעט בתיק זה. שכן, לא אחת המלצנו בפני הערכאה הראשונה לכבד עסקאות טעון, אף אם הצדדים עותרים לעונש הנוטה לקולא מרמת הענישה הראויה. ועל החשיבות בכיבוד עסקאות טיעון אין צריך לחזור. אך מנגד ברור שלא כל הסדר טיעון צריך להתקבל על ידי ביהמ"ש מבלי לבחון אותו בדקדקנות, שכן האחריות בסופו של דבר מוטלת על ביהמ"ש, ובמקרה המתאים צריך הוא לשמש תריס בפני טעויות בשיקול דעת מצד התביעה. והמקרה דנן הוא דוגמא לכך. ....

כפי שתואר לעיל, היה המערער מעורב בפיגועים רבים שכללו השלכת בקבוקי תבערה ומטעני חבלה וכן הנחת מטעני חבלה. אמנם מעשים אלה לא גרמו למרבה המזל כל נזק או פגיעה בגוף, אך צפנו בחובם סכנת חיים של ממש. מעשים אלו נמשכו באופן אינטנסיבי החל משנת 1993 (כשהמערער כבר בן 18 שנה) ועד סמוך למעצרו בתחילת שנת 1995, כלומר לאחר הסכמי אוסלו. על כל אלה היה המערער ראוי לעונש חמור שאינו קטן מזה שהוטל עליו בפועל, גם אם לוקחים בחשבון את המשכות ההליכים ואת הודאתו באשמות.

צדק איפוא ביהמ"ש קמא שלא אבה הפעם להיענות לבקשת הצדדים.

ואם לא דחינו את הערעור היה זה רק משום שמבקשים אנו בכל זאת ליתן משקל לעובדה שהיה במקרה דנן הסדר טיעון, ומתוך רצוננו לעודד גם בעתיד קיומם של הסדרים מוסכמים, אך ראויים, בין התביעה לסנגוריה."

על פסק-דין זה האחרון העתירה שלפנינו, ובקשת העותר היא כי נתערב בגזר-דינו של בית-המשפט הצבאי לערעורים ונורה על כיבוד עיסקת הטיעון לפיה אמור היה גזר-דינו של העותר להיות שמונה שנות מאסר בפועל.

אין ביכולתנו להיעתר לעותר. אין צורך להאריך דיבור על-כך שאין אנו יושבים בערעור על פסק-דינו של בית-המשפט הצבאי לערעורים, אך נוסיף כי לא נמצא לנו שעלה בידי העותר להצביע על עילה המזכה אותו בהתערבותנו בהחלטתו של בית-המשפט הצבאי לערעורים. הלכה מכבר היא שאין בית-משפט כבול בהסדרי טיעון שתביעה וסנגוריה מגיעות אליהן, ומטעם זה שומה עליו על בית-המשפט להודיע לנאשם שלפניו כי אין הוא כבול לעסקת הטיעון. כך היה במקרה שלנו.

כללם של דברים: לא נמצאה לנו עילה המזכה את העותר בהתערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק ודין העתירה להידחות כעתירה שאינה מגלה עילה להתערבותנו. נוסיף עוד ונזכיר כי זכותו של העותר עומדת לו לפנות אל מפקד כוחות צה"ל באיזור ולבקש אותו לעיין בגזר-דין המאסר ולהקל בו. והמפקד יעשה כחוכמתו.

העתירה נדחית.

היום, כ"ו באייר התשנ"ט (12.5.99)

משנה לנשיא ש ו פטשופט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי