ארכדי ניסנביץ ואח' נ' הרכב בימ"ש מחוזי בראשות השופט צבי סגל

פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1.עתירה זו מכוונת נגד שתי החלטות ביניים שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא צ' סגל, כב' השופט י' צבן, כב' השופטת ח' בן-עמי) במסגרת הליכים פליליים המתנהלים בפניו.

2.ביום 25.12.03 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום נגד העותרים ונגד אדם נוסף (להלן - ההליך הראשון). במסגרת הליך זה, נשמעה ביום 7.1.04 עדותן של מספר עדוֹת (להלן - העדוֹת). כן הוגש לאותו בית משפט כתב אישום נוסף נגד שבעה נאשמים, ביניהם העותר 1 (להלן - ההליך השני). ביום 11.2.04 ביקשה המאשימה מבית המשפט לאחד את הדיון בשני כתבי האישום, לפי סעיף 90 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. ביום 18.2.04 קיבל בית המשפט את בקשת האיחוד על אף התנגדותם של הנאשמים (להלן - החלטת האיחוד). בהחלטת האיחוד נקבע, כי משקל הטעמים המובילים לקבלת הבקשה גובר על הפגיעה אשר עשויה להיגרם לנאשמים במסגרת ההליך הראשון, בשל הצורך לזמן את העדוֹת למתן עדוּת בשנית. זאת, בין היתר, מאחר שההליך הראשון נמצא עדיין בראשיתו, ועל כן לא יהיה באיחוד כדי לשלול מן הנאשמים בהליך זה אפשרות נאותה להתגונן. יצוין, כי על אף התנגדותו של העותר 1 לאיחוד מלא של שני כתבי האישום, הגיש לבית המשפט בקשה לאחד את האישום המיוחס לו במסגרת ההליך השני עם כתב האישום שהוגש נגדו במסגרת ההליך הראשון. לאחר שאוחד הדיון בשני ההליכים, ביקשה המאשימה לתקן את כתב האישום המאוחד. ביום 8.3.04 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת התיקון (להלן - החלטת התיקון).

3.העתירה דנא מופנית הן כנגד החלטת האיחוד והן כנגד החלטת התיקון. לטענת העותרים, העדתן של העדוֹת בשנית תאפשר למאשימה לבצע "מקצה שיפורים" ביחס לעדוּתן ובכך תפגע קשות ביכולתם להתגונן. העותרים מדגישים כי בהחלטת האיחוד צוין בשגגה, שעדוּתן של העדוֹת נגבתה במסגרת עדוּת מוקדמת. ביחס להחלטת התיקון טוענים העותרים, כי התיקונים בכתב האישום נוגעים לעניינים אשר לגביהם העידו העדוֹת זה מכבר. לשיטתם, המאשימה מנצלת את זימונן החוזר של העדוֹת, שהינו פועל יוצא של איחוד ההליכים, על מנת להחמיר את האישומים המיוחסים להם.

4.כידוע, אין בעל דין זכאי לערער על החלטות ביניים הניתנות במסגרת הליכים פליליים (למעט חריגים ספציפיים). בית משפט זה חזר ושנה, כי לא יתערב בהליכים פליליים המתנהלים בפני בתי המשפט הרגילים אלא במקרים חריגים ונדירים, בהם מועלית טענה ממשית בדבר חוסר סמכות או מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי (בג"ץ 583/87 הלפרין נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 683; בג"ץ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד, פ"ד מו(3) 501; בג"ץ 4318/95 מדינת ישראל נ' בינקין, פ"ד מט(3) 702; בג"ץ 1391/03 קמטק מערכות בע"מ נ' כב' השופט יהונתן עדיאל (לא פורסם); בג"ץ 5127/03 ראובן נ' בית המשפט לתעבורה בירושלים (לא פורסם)). זאת ועוד, אף החריג שעניינו טענת חוסר סמכות פורש באופן מצר (דנג"ץ 779/97 בן עבאס נ' מדינת ישראל, נא(1) 306). גם אם נניח, כי הטענות המועלות על ידי העותרים דכאן מוצדקות הן - וכמובן איננו מביעים כל עמדה בסוגיה זו - הרי שהן אינן נופלות בגדרו של איזה מהחריגים דלעיל. משכך, דינה של העתירה להידחות. באם יורשעו העותרים בסופו של ההליך יוכלו הם להשיג, כמובן, על ההחלטות נשוא עתירה זו בפני ערכאת הערעור.

5.העתירה נדחית על הסף.

ניתן היום, כ"א באדר תשס"ד (14.3.04).