עו"ד שי חיימוב נ' מדינת ישראל - שרת המשפטים ואח'

פסק-דין

השופטת ע' ארבל:

עניינה של העתירה בבקשת העותר להורות למשיבה "למנות מפרק או מנהל ממונה לתאגיד לשכת עורכי הדין".

1.העותר, עורך דין במקצועו, הורשע בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין (להלן: הלשכה) בעבירות אתיות, בגינן הוטל עליו עונש של השעיה בפועל מחברות בלשכה לתקופה של 6 שנים. בעתירה נטען כי לנוכח ההערות שהעיר בית המשפט המחוזי (כב' השופט ק' ורדי) בעת"מ 33262-11-12, באשר לבעיות התפקוד הקיימות בלשכת עורכי הדין, אין מנוס ממינוי מפרק או מנהל ממונה לתאגיד לשכת עורכי הדין. לעניין זה מדגיש העותר כי הלשכה אינה מאוגדת לא כחברה פרטית ולא כעמותה, וזאת לצורך, כך הטענה, הסתרת הכספים העוברים דרכה מרשויות המס. משכך מבקש העותר להסיק כי הלשכה הינה גוף משולל סמכויות לדון את חבריה בדין משמעתי, כפי שהיא עושה.

2.בעתירה עוד מבקש העותר ליתן בעניינו צו ביניים המונע את השעייתו מהלשכה עד להכרעה בעתירתו, וזאת לאור הפגיעה הצפויה ללקוחותיו של העותר וכן לעותר עצמו כתוצאה מההשעיה. לעניין זה טוען העותר כי חל לגביו סעיף 72 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק) במתכונתו שלפני תיקון החוק בשנת 2008. מכך מסיק העותר כי יש לעכב את ביצוע העונש שהוטל עליו, מבלי שמוקנה לערכאות השיפוטיות שיקול דעת בעניין, כקבוע לטענתו בנוסח הקודם של הסעיף האמור. יצוין כי כשבוע לאחר הגשת העתירה הגיש העותר בקשה שכותרתה "בקשה דחופה למתן הסעד הזמני של עיכוב תחילת ביצוע עונש השעיה עד לבירור חוקיות פעילות לשכת עורכי הדין ומוסדותיה נשוא העתירה העיקרית או עד תאריך 30.10.13". בבקשה זו חזר העותר בקצרה על הטענות שהועלו בעתירה, בחלקה המתייחס לעיכוב ביצוע עונש ההשעיה.

דין העתירה להידחות על הסף.

3.עיון נרחב ומעמיק בעתירה ובחומר הנוסף שבפנינו משכנע כי טענות העותר בנוגע לצורך לפרק את לשכת עורכי הדין אינן אלא אמצעי לבקש את סעד עיכוב ביצוע עונש ההשעיה שהוטל עליו, שהוא בבחינת הסעד העיקרי בעתירה. מעבר לכך, הטענות הנוגעות להתנהלות הלשכה, הן טענות כלליות שלא הונחה להן כל תשתית עובדתית. בהקשר זה נפסק לא אחת כי "אדם הפונה לבית המשפט הגבוה לצדק נדרש לבסס עתירתו על נתונים עובדתיים מוצקים" (בג"ץ 1404/07 בנימין נ' בקנשטיין (10.4.07); ראו גם: בג"ץ 240/98 עדאלה נ' השר לענייני דתות, פ"ד נב(5) 167, 192-191 (1998); בג"ץ 11093/04 שורת הדין נ' היועץ המשפטי לממשל, תק-על 2004(4) 3126, 3127 (2004)). העתירה שבפנינו מעלה טענות כלליות בנוגע להתחמקות הלשכה מתשלום מסים מבלי להניח לכך תשתית כלשהי. בהקשר זה פשיטא כי אין בהערתו של השופט ק' ורדי בנוגע לקשיים בתפקוד הלשכה – הערה אותה סייג השופט באמרו: "כמובן שאיני דן ואיני מכריע בכך" – כדי להוות בסיס לטענות העותר. גם אם עלו קשיים כאלה ואחרים אין באלה כדי להוות תשתית ולו בסיסית לסעדים שמבקש העותר.

4.משנקבע כי דין העתירה להידחות על הסף, מתייתר הצורך לדון בסעד של עיכוב ביצוע עונש ההשעיה. למעלה מן הצורך ייאמר כי טענות העותר בנוגע לצורך לעכב את ביצוע העונש נשמעו ונדונו בהרחבה בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי) בעמל"ע 4393-09-12 בהחלטתו מיום 2.6.13. משכך, נראה כי עומד לעותר סעד חלופי במסגרת בתי המשפט האזרחיים ומחוץ למסגרת בג"ץ (בג"ץ 4508/01 חקלאי נ' שר המשפטים, תק-על 2001(2) 847 (2001)). יוער גם כי העותר לא תקף בעתירתו את החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי אלא חזר בה על הטענות שהועלו שם על-ידו, וזאת מבלי לעמוד על ההליכים שניהל בערכאות הקודמות ואף מבלי להסביר בגין אלו עבירות הושת עליו עונש ההשעיה. משכך דומה כי העתירה לוקה גם באי-גילוי של מה שנדרש (בג"ץ 5498/03 מקמל נ' שר הביטחון, פ"ד נז(6) 97, 101 - 102 (2003)). גם מטעמים אלה יש לדחות העתירה.

משכך העתירה נדחית על הסף.

ניתן היום, ט' בתמוז התשע"ג (17.6.2013).