ארגון עובדי התעשיה האוירית בישראל נ' ממשלת ישראל

פסק-דין

הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל) פעלה במשך שנים כיחידת סמך ממשלתית במסגרת משרד הביטחון. בשנת 1994 החליטה הממשלה לשנות את מעמדה של רפא"ל על ידי הפיכתה לחברה ממשלתית. הליך התיאגוד של רפא"ל הצריך פתרון גם ביחס לעובדיה. בנושא זה גיבשו המשיבים הסדר, שעיקרו בהוצאתם לקיצבה של עובדי הרשות וקליטתם מחדש כעובדי התאגיד. על-פי הסדר זה, שזכה לכינוי מודל "סגירה-פתיחה", יקבלו העובדים הפורשים גימלה מקופת המדינה וכן יקבלו שכר מקופת התאגיד החדש. כמתחייב מקבלת הגימלה השכר שישולם להם יהיה נמוך יותר משכרם כעובדי הרשות לפני התיאגוד.

העותרים הם נציגיהם של עובדי התעשייה האוירית בישראל בע"מ ושל אלתא בע"מ (שהיא חברה בת של התעשייה האוירית). בעתירה נטען כי הסדר ה"סגירה-פתיחה" עליו הוסכם בין רשויות השלטון לבין רפא"ל ועובדיה, מהווה למעשה סובסידיה הניתנת בתנאים מפלים ובלתי הוגנים, באופן שבסופו של דבר עלול לפגוע בעובדי התעשייה האוירית.

בתמצית טוענים העותרים, כי הענקת גמלאות מקופת המדינה לעובדי רפא"ל מוזילה את עלות השכר שעל רפא"ל לשלם לעובדיה. בכך ניתנת לרפא"ל אפשרות להוזיל את מחיר מוצריה ולהתחרות במוצרים מקבילים של התעשייה האוירית בתנאים בלתי הוגנים. תהליך זה עלול לטענת העותרים להביא לידי כך שעובדי התעשייה האוירית יועמדו בפני סכנת פיטורים או בפני אילוץ להסכים להפחתת שכרם.

העיון בטענות הצדדים הביאנו לכלל מסקנה כי העתירה איננה מגלה עילה להוצאת צו על תנאי. החלטת המשיבים בנושא הסדר ה"סגירה-פתיחה", כמו בנושא התיאגוד גופו, מהווה ביטוי למדיניות כלכלית שהמשיבים היו בעלי סמכות מלאה לגבשה ולשנותה לפי שיקול דעתם. ככלל אין בית משפט זה רואה מקום להתערב בהחלטות הממשלה וגופיה בנושאים הקשורים לקביעת המדיניות בתחומי הכלכלה, התעסוקה וכל כיוצא בזה; ולא שוכנענו כי נסיבות פרשתנו מצדיקות חריגה מכלל זה. זאת ועוד: נראה לנו כי העותרים לא השכילו להראות כי יש להם זכות עמידה בנושא העתירה. טענתם כי ההסדר מהווה סובסידיה שתפגע בסיכוייהן של התעשייה האוירית ואלתא להתחרות ברפא"ל בתנאים הוגנים אינה מעניינם של העותרים. יצוין כי התעשייה האוירית ואלתא, שעל פי הנטען הן הצפויות להפגע מההסדר האמור, לא הצטרפו לעתירה, והגם שצורפו כמשיבות לה, לא הגיבו עליה בכתב ולא התייצבו לפנינו להשמעת עמדתן על-פה. כשלעצמנו גם לא שוכנענו, כי לחששם של העותרים מפני פגיעה עקיפה בשכרם או בתעסוקתם של עובדי התעשייה האוירית, יש בסיס איתן.

אשר על כן אנו מחליטים לדחות את העתירה.

העותרים ישלמו הוצאות בסך 5000 ש"ח למדינה וסכום זהה לכל אחד מן המשיבים 7 ו8-.

ניתן היום, ד' באלול תש"ס (4.9.2000).