חיים ג'רבי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

בפנינו עתירה לבטל את פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה, בו נדחה ערעורו של העותר להכיר בליקוי השמיעה שלו כ"פגיעה בעבודה", לפי הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.

החל משנת 1991 הועסק העותר בשני מפעלים באזור בית-שמש, ובמהלך עבודתו זו נחשף לרעש מכונות שעל עצם קיומו ועצמתו לא היה חולק. תביעתו של העותר לתשלום "דמי פגיעה" בשל ליקויי שמיעה שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מחשיפתו לרעש זה, נדחתה על-ידי בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (ב"ל 101/98). זאת, לאחר שהונחה בפניו חוות-דעתו של המומחה (ד"ר א' ברקו), אשר מצא כי אין קשר בין ליקוי השמיעה לחשיפתו של העותר לרעש, וכי מקור הליקוי במחלה שפקדה אותו. ובלשון בית-הדין:

"העובדה שהתובע היה חשוף לרמות רעש הגבוהות מ-85 דציבל, אין בה די על מנת לקבוע, כי הפגיעה בשמיעתו מקורה בתאונת עבודה. בנוסף לנתון זה, יש צורך בחוות דעת רפואית המלמדת על קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין הפגימה הרפואית. ממכלול חוות הדעת של המומחה עולה באופן ברור, כי נשלל קשר סיבתי זה. חוות הדעת מנומקות היטב ומתוכן ניתן להבין, כי מסקנתו של המומחה מבוססת הן על כלל בדיקות השמיעה והן על עיון בהיסטוריה הרפואית של התובע. הבדיקות מצביעות מחד, על ליקוי שמיעה שאינו תואם בשום צורה ליקוי שמיעה מחשיפה לרעש ומאידך, על היסטוריה של טנטון ודלקות אוזניים. מסקנתו של המומחה, כי אין מדובר לא במחלת מקצוע ולא במיקרוטראומה אלא בתהליך תחלואתי רגיל, מוסברת היטב ולא ניתן למצוא עילה כלשהי שלא לקבל מסקנה זו" (עמ' 5 לפסק-הדין).

ערעור שהוגש כנגד פסק-הדין לבית-הדין הארצי לעבודה (עב"ל 127/06) – נדחה, לאחר שלא נמצא בו פגם. אדרבא, בית-הדין הארצי הדגיש כי גם לאחר הגשתו של הערעור, ניתנה לעותר אפשרות להציג למומחה שאלות הבהרה, אולם התשובה שניתנה להן מלמדת כי לא שינה מעמדתו, לאמור, "ליקוי השמיעה המעורב של התובע הוא כולו מתחלואה, לא נגרם ולא הוחמר מחשיפה לרעש" [ההדגשה הוספה].

כאמור, נתבקשנו להורות על ביטול פסקי-הדין שניתנו בבתי-הדין לעבודה, ולהכיר בליקוי השמיעה של העותר כבתאונת עבודה. מודע היטב להלכה לפיה בית-משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי-הדין לעבודה, למעט מקרים חריגים כגון אלה בהם נחשפת טעות משפטית מהותית (בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693), ביקש בא כח העותר לטעון כי בעניין שולחו מתעוררת "סוגיה מהותית החורגת מעבר לתחום הצר של דיני העבודה", ובעלת "השלכות כלכליות וחברתיות רחבות" (פס' 150 לעתירה). להשקפתו, הדרך בה פוסעים בתי-הדין לעבודה בתביעות שעניינן פגיעות בעבודה, מונעת ממי שמקום עבודתו החמיר את ליקויו, להיות זכאי לפיצויים בשל החמרה זו. נטען, כי תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת נוכח כך שחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב], העוסק בעניינם של חיילים, מכיר גם ב"החמרת במחלה" כנכות המזכה בפיצוי, עניין המביא, להשקפת בא-כח העותר, להפלייתם לרעה של העובדים.

ברם, חרף האצטלה המשפטית בה הולבשה העתירה, אין היא מהווה במה ראויה לדון בהבדלים שבין הוראות חוק הביטוח הלאומי וחוק הנכים. הסיבה לכך מקורה בעובדה שהעותר לא הצליח לדלג מעל המשוכה העובדתית, היינו, להצביע על קשר סיבתי בין הליקוי ממנו הוא סובל לרעש אליו נחשף במקום עבודתו. בממצאים מסוג זה, גם ערכאת ערעור ראשונה לא תמהר להתערב, מקל וחומר שכך לא ינהג בית המשפט הגבוה לצדק, שתחום התערבותו בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה מצומצמת היא ביותר.

אשר על כן, דינה של העתירה להידחות על הסף, וכך אנו עושים.

ניתנה היום, י"ב בסיוון התשס"ז (29.05.07).