מזל מחבר ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים

פסק-דין

השופט א' מצא:

הסעד המבוקש בעתירה זו הוא ביטולה של הפקעה אשר בוצעה על-ידי הוועדה המקומית המשיבה מכוח סמכותה לפי סעיפים 190-189 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ואשר הודעה עליה פורסמה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות). המשיבה ביקשה לדחות את העתירה על הסף, בין היתר משום שהיה על העותרים להגישה לבית-המשפט לעניינים מינהליים, המוסמך לדון בה. העותרים התנגדו לבקשה, בטענה כי הסמכות מסורה לבית-המשפט הגבוה לצדק בלבד. לאחר שעיינו בטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי טענת המשיבה בדין יסודה.

סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, קובע, כי בית המשפט לעניינים מינהליים ידון ב"עתירה נגד החלטה של רשות בענין המנוי בתוספת הראשונה". פרט 10(א) לתוספת הראשונה קובע:

10. תכנון ובניה -

(א) עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, למעט לפי פרק ח'1: היטל השבחה ולפי פרק י': עבירות ועונשין, ולמעט החלטות שענינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים.

בענייננו, בוצעה ההפקעה מכוח סעיפים 190-189 לחוק התכנון והבניה, ועניינה אינו נופל לגדר אחד החריגים המפורטים בפרט 10(א). על כן, לפי פשוטו של מקרא, בית-המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בה. מסקנה זו מתיישבת גם עם תכליותיו של חוק בתי משפט לענינים מינהליים, שעיקרן העברת הדיון בסכסוכים מורכבים בעלי אופי "אזרחי" - אשר הדין לגביהם כבר פותח דיו בבית-המשפט הגבוה לצדק - לערכאה דיונית שלה כלים מתאימים יותר לטפל בהן; כמו גם התכלית של ריכוז הדיון בעניינים מינהליים בפני ערכאה שיפוטית אחת, בעלת סדרי דין ושיפוט ייחודיים למשפט המינהלי (ראו בג"ץ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1) 121).

העותרים ביקשו להסתמך על פסק-דין שניתן לאחרונה ברע"א 7591/01 אלג'עברי נ' שר האוצר (טרם פורסם). באותו מקרה עמדה לדיון לפני בית-המשפט המחוזי שאלת תחולתה על נכסי המערערים של הפקעה אשר ביצע שר האוצר מכוח פקודת הקרקעות. המערערים ביקשו לדון, במסגרת אותו הליך, גם בעצם חוקיותה של ההפקעה, על דרך של תקיפה עקיפה. בית-המשפט המחוזי דחה את בקשתם זו וקבע, כי עליהם לפנות לשם כך בתקיפה ישירה לבית-המשפט הגבוה לצדק. המערערים קיבלו רשות ערעור על החלטה זו, אך בית-המשפט העליון דחה את ערעורם. ואולם, העותרים בענייננו אינם יכולים להיבנות מפסק-הדין בעניין אלג'עברי. ראשית, מפני שבמקרה הנדון דובר בהפקעה שבוצעה על-ידי שר האוצר מכוח פקודת הקרקעות - שאינה כלולה בפרט 10 הנ"ל - בעוד שבענייננו מדובר בהפקעה שבוצעה על-ידי ועדה מקומית לתכנון ולבניה מכוח חוק התכנון והבניה. אמנם ההודעה על ההפקעה בענייננו פורסמה לפי פקודת הקרקעות, אך זאת מכוח סעיף 190(א) לחוק התכנון והבניה, הקובע כי "במידה שלא נקבעו הוראות מיוחדות בחוק זה, תבוצע ההפקעה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943". ו שנית, הברירה באותו מקרה הייתה בין בית-המשפט הגבוה לצדק לבין בית-המשפט המחוזי, ולא בין בית-המשפט הגבוה לצדק לבין בית-המשפט לעניינים מינהליים; ובית-המשפט העליון אף ציין שם במפורש כי "יש לפתור סוגיה זו במסגרת ה'צינור' המרכזי שהוקם לאחרונה לעניין זה - הוא חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000", והמליץ למחוקק "לשקול הענקת הסמכות לדון בענייני הפקעה על פי פקודת הקרקעות לבית המשפט לעניינים מינהליים".

העותרים ביקשו, כי אם תתקבל טענתה המקדמית של המשיבה נורה על העברת העתירה לבית-המשפט לעניינים מינהליים ולא נדחה אותה על הסף. אין בידינו להיעתר לבקשה זו, שכן אין מדובר בהעברה בשל חוסר סמכותו העניינית של בית-המשפט הגבוה לצדק, אלא בדחייה על הסף בשל קיומו של סעד חלופי (ראו פרשת יעקובוביץ הנ"ל).

העתירה נדחית. העותרים ישלמו למשיבה שכר טרחת עורך-דין בסך 15,000 ₪.

ניתן היום, כ"ד בתמוז תשס"ג (24.7.03).