amir kadous salem kadous ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

פסק-דין

השופט י' עמית:

בעתירה שבפנינו מבקשים העותרים, אזרחי מצרים, להשיב להם מקרקעין המצויים באשקלון, שלטענתם היו שייכים להם ערב מלחמת השחרור. לחלופין, מבקשים העותרים פיצוי בגין העברת המקרקעין נשוא העתירה לבעלות המדינה.

1.המקרקעין נשוא העתירה היו ידועים בעבר כחלקות 55 ו-58 בגוש 1277 במחוז עזה ושויכו לכפר בשם "ברברה", וכיום הינם מצויים בשטח אשקלון (להלן: המקרקעין). העותרים פנו לממונה על נכסי הנפקדים בטענה כי הם בעליהם החוקיים של המקרקעין ונענו כי הוראות חוק נכסי נפקדים (פיצויים), התשל"ג-1973 (להלן: החוק), אינן חלות עליהם, מכיוון שלא העותרים ולא הוריהם היו תושבי ישראל במועד הרלוונטי, וכן כי על פי הקבוע בחוק תביעתם התיישנה בשנת 1988.

2.העותרים טוענים שתקופת ההתיישנות האמורה אינה חלה עליהם, היות שאינם כפופים לתחולת החוק. לטענתם, יש לפרש את החוק באופן המאפשר להם לקבל פיצוי בגין הפגיעה בקניינם. נטען, כי הסכם השלום בין ישראל למצרים ביטל למעשה את הוראות החוק, וכי לפי הוראות הסכם השלום יש להקים ועדה להסדרת השבת רכוש שהולאם.

3.דין העתירה להידחות על הסף.

העתירה הוגשה בשיהוי, שכן לא הייתה מניעה כי העותרים יגישו את עתירתם החל מחתימת הסכם השלום בשנת 1979. שיהוי נוסף בהתנהלות העותרים עולה מפנייתם הקודמת לממונה על נכסי נפקדים בשנת 2011, עליה נענו בשלילה, שלאחריה המתינו שלוש שנים בטרם פנו לבית המשפט.

4.אף לגופו של עניין, העתירה עוסקת בסוגיה שנדונה והוכרעה בבג"ץ 1094/10 EGYPTIAN ARAB LAND BANK נ' היועץ המשפטי לממשלה (23.11.2011) (להלן: עניין היועמ"ש) שם נאמר:

העותרים מבקשים, בין היתר, להורות למשיבים להקים ועדה משותפת עם מצרים לבירור תביעות השבת רכוש הדדיות של אזרחים משתי המדינות. הם מבקשים גם להורות למשיבים ליזום תיקוני חקיקה בחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950, על מנת להתאימו להוראות חוזה השלום עם מצרים, ולהורות ליועץ המשפטי לממשלה להחיל את הנחיותיו לעניין הפעלת החוק הנ"ל על אזרחים של הרפובליקה המצרית או על נכסיהם. הם מסתמכים בעתירתם על הוראות הסכם השלום.

לא נוכל להיעתר לעותרים.

הסכם השלום עם מצרים אינו מקנה ליחידים זכויות, כל עוד אלה לא אומצו בחקיקה פנימית. חוזה השלום אינו מקנה זכויות ישירות לעותרים וגם לא זכות אחרת לקבלת הסעד המבוקש כנגד המדינה. יתרה מכך, אופן יישום הוראות חוזה השלום על-ידי מדינת ישראל הוא עניין מדיני הקשור הדוקות ליחסי החוץ של מדינת ישראל – וגם מן הטעם הזה לא נוכל להיעתר לעתירה.

לא נוכל גם להורות למשיבים ליזום תיקון דברי חקיקה.

והדברים יפים גם לענייננו.

5.דרישת העותרים להקמת ועדה להסדרת השבת הרכוש שהולאם עליהם צריכה להיות מופנית לממשלתם, ולא לממשלת ישראל. הסכם השלום אינו מעניק לעותרים, כאזרחים מצריים פרטים, זכויות עצמאיות מול ממשלת ישראל, וכאמור בעניין היועמ"ש, וכפי שנקבע בעבר בפסיקה, הסכם בינלאומי אינו מקנה לפרט זכויות וחובות, אלא אם אלו אומצו בחקיקה פנימית (ראו, לדוגמה, בג"ץ 2829/96 סמהדנא נ' מדינת ישראל פס' 4 (19.5.1996)).

6.מטעמים אלה, לא מצאנו לנכון להיעתר לבקשת העותרים מיום 20.1.2016, להשהות את ההחלטה בעתירה עד שיפנו העותרים אל ממשלת מצרים כדי שזו, כלשונם, "תאמץ את הסכסוך".

אשר על כן, דין העתירה להידחות. העותרים ישאו בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪.

ניתן היום, ט' באדר א' התשע"ו (18.2.2016).