Beate Nammari ואח' נ' מדינת ישראל -משרד הפנים-לשכת מנהל האוכלוסין

פסק-דין

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.בפנינו עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים, בבקשה לאיחוד משפחות מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952. העותר 1 (להלן העותר), הוא אזרח ישראלי תושב ירושלים, יליד 1966. הוא אב לשלושה ילדים, אזרחי ישראל, מנישואין קודמים. בשנת 1999, בעת ששהה בגרמניה לרגל עבודתו, פגש העותר את העותרת 2 (להלן העותרת). הוא נשא אותה לאשה, ולשניים נולד ילד משותף.

2.כעולה מהעתירה, העותרים החליטו לקבוע את ישראל כמרכז חייהם והשתקעו בה החל מאמצע שנת 2006. בינואר 2007 ביקשו העותרים להשתלב בנוהל איחוד המשפחות, וזאת מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות. בקשה זו של העותרים נענתה בשלילה, בשל העובדה כי טרם חלפו שנתיים מעת שהעתיקו את מרכז חייהם לישראל. במקביל לסירוב הרשות המוסמכת לשילוב העותרים במסלול איחוד המשפחות, סורבה בקשת העותרים להאריך את רשיון הביקור בישראל שניתן לעותרת.

3.העותרים העלו בעתירתם טענות עקרוניות כנגד החלטת המשיבה שלא לפתוח בהליך איחוד משפחות, בטרם חלף פרק זמן מינימאלי של שנתיים מעת העברת מרכז החיים של המבקשים לישראל. כן, נתקפה בעתירה החלטת המשיבה שלא להאריך לעותרת את רשיון הביקור בארץ, החלטה אשר, לגישת העותרים, מסכלת, ממילא, את יכולתם של בני הזוג להוכיח מרכז חיים בישראל. לצד טענות ובקשות אלו, ציינו העותרים כי אחותה של העותרת מתחתנת מחוץ לגבולות ישראל, וכי הם מבקשים כי ינתן צו שיאפשר את יציאתה לחתונה וחזרתה לארץ לאחר מכן.

4.המדינה, בתגובתה המקדמית לעתירה, הצהירה כי פתוחה הדרך בפני בני הזוג להגיש בקשה לאיחוד משפחות אשר תיבחן לגופה, וכי העותרת תוכל לצאת את תחומי ישראל לצורך החתונה, ועם חזרתה, יוארך רשיון הביקור שלה בארץ. משכך, טענה המדינה, התייתרה העתירה בשל מתן כל הסעדים האופרטיביים שהתבקשו על ידי העותרים, ולפיכך דין העתירה להימחק.

5.לאחר קבלת הודעת המדינה, ביקשנו את תגובת העותרים להודעה, ובפרט את עמדתם ביחס לעצם הצורך בהמשך ההליכים בעתירה, לאור המענה שניתן בפועל לסעדים האופרטיביים שנתבקשו בעתירה. בא כוח העותרים הסכים כי, לאור הודעת המדינה, הסעדים המבוקשים בעתירה נענו, הלכה למעשה, אולם ציין כי בעתירה נתבקש גם סעד שלישי, הצהרתי בטיבו, שעניינו קשור בתקפותה של המדיניות העקרונית הננקטת על ידי המשיבה לפיה, תנאי מוקדם להשתלבות במסלול איחוד משפחות מחייב הוכחת קיומו של מרכז חיים בישראל לפחות שנתיים קודם להגשת הבקשה. העותרים טוענים, כי ראוי לה לסוגייה עקרונית זו להתברר בפני בית משפט זה גם אם אין לה נפקות מעשית בעניינם, על מנת למצות נושא זה בשל חשיבותו וכדי למנוע פגיעה מכל אלה העלולים להיפגע ממדיניות זו של המשיבה. לאור כל זאת, הודיעו העותרים כי הם עומדים על עתירתם.

הכרעה

6.דין העתירה להידחות על הסף.

משהוסרה המניעה מהעותרים להגיש את בקשתם לאיחוד משפחות לצורך בחינתה על ידי הגורם המוסמך, ומשהותרה יציאתה של העותרת לחתונת אחותה בגרמניה והותרה חזרתה לישראל, התמלאו עיקר הסעדים המבוקשים בעתירה. אמנם, העותרים עומדים על כך כי נכריע בשאלת מדיניותה העקרונית של המשיבה בדבר תקפות התנאים המוקדמים הנדרשים לצורך השתלבות בהליך איחוד משפחות, אולם כבר נקבע בשורה ארוכה של הלכות פסוקות כי אין בית משפט זה נזקק, דרך כלל, לנושא עתירה מקום שהשאלה העומדת להכרעה הינה אקדמית בלבד (ראו בג"צ 1768/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-17, תק-על 2006(1) 1970, 1972; בג"צ 6055/95 שגיא צמח נ' שר הבטחון, פד"י נג(5) 241, עמ' 250-1; בג"צ 10026/04 פועלים אי.בי.אי. חיתום והנפקות בע"מ נ' הממונה על ההגבלים העיסקיים, תק-על 2005(1) 1150, 1152). אמנם, מוכרים חריגים לכלל זה, ובהם מקרה בו הסיכוי לברר את השאלה העקרונית בהקשר למקרה ספציפי הוא קלוש, שאז יסטה בית המשפט מדרכו והוא עשוי להכריע בשאלה הכללית גם בלא תלות הכרחית לתשתית עובדתית ספציפית. אין זה המקרה שלפנינו. בענין זה השאלה העקרונית ניתנת, וצריכה להתברר על רקע מקרה קונקרטי. משהמחלוקת הקונקרטית נשוא עתירה זו מצאה את פתרונה, ומשגדר המחלוקת שנותר נסב כל כולו על שאלה של מדיניות כללית שאינה נקשרת לעובדותיו של מקרה מסוים, ומשענין זה אינו נמנה על גדר החריג שצויין לעיל, לא מצאנו מקום לדון בעתירה ולהכריע בה. אין בכך כדי לשלול אפשרות כי אם תעלה בעתיד השאלה העקרונית בהקשר לתשתית עובדתית קונקרטית, כי בית משפט זה יהיה נכון לדון ולהכריע בה.

אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות הענין לא מצאנו מקום לפסיקת הוצאות.

ניתן היום, י' באב תשס"ז (25.7.07).