צוריאל בלוקה נ' המועצה הדתית האזורית מטה בנימין ואח'

פסק-דין

השופט י' אלרון:

1.עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותר להורות למשיבים 1–3 ליתן תעודת הכשר למסעדתו.

2.בתמצית יאמר כי העותר, בעליה של מסעדה חלבית ביישוב שילה, מעלה בעתירתו טענות רבות כלפי התנאים שדורשים המשיבים 1–3 על מנת להעניק תעודת כשרות למסעדתו, ובכלל זה נוכחותו של משגיח כשרות לאורך כל שעות פעילות המסעדה וכן חתימה על "תנאים לא חוקיים", כהגדרתו, בטופס הבקשה לקבלת תעודה.

עוד משיג העותר נגד מניעת המועצה הדתית האזורית מטה בנימין, היא המשיבה 1 (להלן: המועצה) מהמשיב 4 להעניק תעודות כשרות בתחומי היישוב שילה, חרף סמכותו לעשות כן מכוח חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג–1983 (להלן: החוק).

העותר סבור כי התנהלות המשיבים 1–3 נעשית ממניעים זרים, בחוסר סמכות, בניגוד לחוק ולכללי המנהל התקין, ומובילה לפגיעה בלתי מידתית בזכויותיו.

3.בתגובתם, המשיבים 1–3 טוענים כי יש לדחות את העתירה על הסף, שכן העותר לא מיצה את כל ההליכים הרלוונטיים עובר להגשתה. לגופו של עניין, מדגישים המשיבים 1–3 כי המשיב 4 אינו מורשה לעסוק במתן כשרות לפי החוק; וכי התניית מתן תעודת כשרות בהצבת משגיח צמוד במסעדת העותר מתבססת על דיני הכשרות ועל אי עמידתו בנהלי הכשרות בעבר.

4.המשיב 4, אשר צורף לעתירה, מציין כי אינו נושא בתפקיד ציבורי מטעם המדינה או רשויותיה וכי "לא מונה כרב מקומי על ידי המועצה הדתית, ומשכך אינו קשור לענייני תעודות כשרות".

5.דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים.

כידוע, בית המשפט זה ייטה להימנע מהפעלת ביקורת שיפוטית בטרם ניתנה לרשות המנהלית המוסמכת הזדמנות נאותה לבחון את טענות העותר. זאת, בין היתר, מאחר שפנייה מעין זו עשויה לצמצם את היקף המחלוקת בין הצדדים ואף להביא לפתרון הבעיה; וכן למנוע הגשת עתירות שבהמשך יתברר כי לא היה בהן כל צורך (בג"ץ 6711/20 חבל שלום אגודה מרכזית חקלאית שיתופית נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל משרד החקלאות (17.12.2020)).

6.כעולה מהעתירה, ביום 24.6.2021 נפגשו אביו של העותר והמשיב 3 לדון בנהלים הנדרשים לחידוש תעודת הכשרות למסעדת העותר. לאחר הפגישה, ביום 27.6.2021 שלח המשיב 3 לעותר ולאביו מכתב המפרט את הנהלים האמורים, המציין כי "עם הסכמה שלכם בכתב לנהלים אלה והפעלתם למעשה, תוכשר המסעדה... ותחודש התעודה ללא דיחוי".

מבלי לפנות למשיבים 1–3 בדין ודברים וללא מתן מענה רשמי למכתבם, הגיש העותר עתירה למתן צו על תנאי לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים ביום 11.7.2021, בעילות דומות לעתירה שלפנינו, ועתירה זו נמחקה ביום 14.7.2021. מספר ימים לאחר מכן, ביום 19.7.2021 הגיש העותר את העתירה דנן.

7.מהאמור עולה כי העותר לא מיצה הליכים עובר להגשת עתירתו, ודי בכך כדי להביא לדחייתה על הסף. ככל שמבקש העותר לקבל תעודות הכשר, עליו תחילה לבוא בדברים עם המועצה, אשר מבססת דרישותיה בכפוף לנהלי הרבנות הראשית לישראל. לאחר מכן, וככל שתיתן החלטה המסרבת לבקשתו, יוכל העותר להגיש ערר לפניי מועצת הרבנות הראשית לישראל, אשר תידרש לטענותיו ותכריע במחלוקת מתוקף סמכותה לפי סעיף 12 לחוק.

8.אשר על כן, העתירה נדחית.

העותר יישא בהוצאות המשיבים 1–3 על סך 3,000 ש"ח וכן בהוצאות המשיב 4 על סך 1,000 ש"ח.

ניתן היום, ט"ו באלול התשפ"א (23.8.2021).