אליעז שושן נ' המוסד לביטוח לאומי ואח'

פסק-דין

השופט ע' גרוסקופף:

עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 46785-12-15 (השופטים ורדה וירט-ליבנה, רועי פוליאק וחני אופק גנדלר, נציג הציבור (עובדים) מר אמיר ירון, נציג הציבור (מעסיקים) מר צבי טבצ'ניק), מיום 11.6.2018 (להלן: "פסק הדין"), במסגרתו נדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה בב"ל 56244-12-13 (השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין, נציג הציבור (עובדים) מר מנחם לבנהרט, נציגת הציבור (מעסיקים) גב' שוש פליבה), מיום 23.11.2015.

רקע והליכים קודמים

2.המשיב 1, המוסד לביטוח לאומי, סירב להכיר בפגיעה בברכו של העותר כ "פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. בעקבות זאת, הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת (להלן: "בית הדין האזורי"), כאשר המחלוקת המרכזית שעמדה לפני בית הדין האזורי הייתה בשאלה העובדתית האם נפגע העותר כתוצאה מנפילה מסולם עת עבד בעסקו של אביו, כפי שטען העותר, או שמא בעת משחק כדורגל (בהיותו שחקן בקבוצת הבוגרים בעיר מגוריו), כפי שנטען על ידי המוסד לביטוח לאומי.

יצוין, כי עמדת המוסד לביטוח לאומי נשענה על העובדה כי בתיעוד הרפואי הראשוני שנערך לעותר בחדר המיון ביום החבלה, נרשם כי: "ביום קבלתו נפל במהלך משחק כדורגל. שחקן מקצועי. נחבל ברך ימין במנגנון של וולגוס. מאז כאבים במדור מדיאלי וצליעה" (להלן: "התיעוד הראשוני"). העותר טען לפני בית הדין האזורי כי בתיעוד הראשוני נפלה טעות, וכי ביקש מהצוות הרפואי לתקן את התיעוד השגוי עוד באותו יום (אך סורב).

3.החלטתו הראשונית של בית הדין האזורי, לאחר ששמע את העותר, את בני משפחתו, ואת רופא חדר המיון אשר ערך את התיעוד הראשוני (ד"ר חיימוביץ), הייתה לאמץ את גרסת העותר (ראו החלטה מיום 28.1.2015). ואולם, בעקבות הגשת חוות דעת מטעם המומחה הרפואי שמינה, ד"ר עידו ציון (להלן: "המומחה"), החליט בית הדין האזורי לשנות ממסקנתו הראשונית, וקבע כי התובע נפגע בעת משחק כדורגל. משכך, נדחתה תביעתו. ערעורו של העותר לבית הדין הארצי לעבודה (להלן: "בית הדין הארצי") נדחה כאמור אף הוא, ובעקבות זאת הוגשה העתירה שלפנינו.

טענות העותר

4.לטענת העותר, פסק דינו של בית הדין הארצי מחייב התערבות ממספר נימוקים: ראשית, פסק הדין ניתן ללא דיון וללא נימוקים; שנית, בית הדין האזורי, ובית הדין הארצי בעקבותיו, טעו כאשר ייחסו משקל יתר לחוות דעתו של המומחה, והעדיפו אותה על פני דבריו של ד"ר חיימוביץ, אשר העיד לפני בית המשפט. זאת, במיוחד לאור העובדה שהמומחה הסתמך בחוות דעתו על התיעוד הראשוני שנחתם ע"י ד"ר חיימוביץ, אשר לגביו כבר קבע בית הדין האזורי, כך לטענת העותר, כי הוא שגוי מיסודו.

דיון והכרעה

5.לאחר עיון בעתירה, הגענו למסקנה כי דינה להידחות על הסף, ללא צורך בתגובה.

6.הלכה היא כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, יתערב בפסיקת בית הדין הארצי בהתקיים שני תנאים מצטברים: כאשר נפלה טעות מהותית בפסק הדין; וכאשר הצדק מחייב התערבות בנסיבות העניין (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986) (להלן: "עניין חטיב"); דפנה ברק ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מנהלי דיוני 89-84 (2017)). בבסיס גישה זו עומדים מספר נימוקים: ראשית, לבתי הדין לעבודה המומחיות להכרעה בעניינים המצויים בתחומי סמכותם. שנית, העניינים מגיעים לפתחו של בית משפט זה, לאחר שכבר נדונו בשתי ערכאות של בית הדין (בג"ץ 5356/17 לוי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (25.10.2017)). בית משפט זה אינו משמש לפיכך כערכאת ערעור על בית הדין הארצי, והתערבותו מוגבלת למקרים המקיימים את התנאים המנויים לעיל.

7.נסיבות המקרה שלפנינו אינן מצדיקות התערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי. ראשית, אין לקבל את טענתו של העותר כי פסק דינו של בית הדין הארצי ניתן ללא נימוקים. בית הדין הארצי נימק את מסקנתו, תוך שציין, בין היתר, כי "מסקנות בית הדין האזורי מבוססות היטב בתשתית העובדתית כפי שנפרשה לפניו, ופסק דינו ראוי להתאשר מטעמיו על פי הוראת תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991" (פסקה 13 לפסק הדין). בית הדין הארצי אף התייחס לאפשרותו של בית הדין האזורי לשנות ממסקנתו הראשונית, ולעובדה כי קביעת בית הדין האזורי "עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, לפיה יש לתת לאנמנזה הרפואית ולדברים כפי שנרשמים במסמכים הרפואיים מפי הנפגע בזמן אמת, משקל מיוחד" (פסקה 15 לפסק הדין). לאור כל האמור, לא מצאנו כי נפל פגם בהנמקת בית הדין הארצי. שנית, שאלת המשקל שבוחר בית משפט קמא לייחס לראיה זו או אחרת, היא עניין שבשיקול דעת, ואינה מסוג העניינים שיעלו ככלל בגדר "טעות מהותית", המגבשת עילה להתערבותו של בית משפט זה בפסיקת בית הדין הארצי (ראו עניין חטיב, עמ' 694-693). המקרה שלפנינו אינו יוצא מגדר הכלל. טענות העותר מופנות נגד קביעה עובדתית מובהקת, שהשלכותיה אינן חורגות מגדרו של המקרה הספציפי. טענות מסוג זה אינן מהוות במקרה הרגיל עילה לערעור, לא כל שכן עילה להתערבותו של בית משפט זה בפסיקת בתי הדין לעבודה. לאור כל האמור, אין לומר כי נפלה בפסק הדין טעות מהותית, או כי הצדק מחייב התערבות.

8.סוף דבר: העתירה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, איננו עושים צו להוצאות.

ניתן היום, ה' באב התשע"ח (17.7.2018).