יעקב סנדיוק נ' משטרת ישראל – תחנת מטה יהודה

פסק-דין

השופטת י' וילנר:

1.ככל שניתן להבין מהעתירה שלפנינו, ביום 15.7.2018, יום הגשת העתירה, נודע לעותר, המייצג את עצמו, כי משטרת ישראל, היא המשיבה בענייננו, הוציאה צו חיפוש בביתו לצורך תפיסת כלבי המשפחה. העותר מבקש בעתירתו כי נורה למשיבה "להקפיא את כל ההליכים שנובעים מהחלטת בית המשפט שניתנה בבקשה במעמד צד אחד ומבלי שניתנה לעותר ההזדמנות להתגונן מפני הליך פוגעני ...".

2.לשם השלמת התמונה, יצוין כי מהנספחים המצורפים לעתירה עולה כי כלביו של העותר כבר נתפסו בעבר על-ידי המשטרה, וכי בהחלטות בית משפט השלום מיום 1.3.2018 ומיום 6.3.2018 (ה"ת 27853-02-18) נקבע כי הכלבים יוחזרו לעותר, תוך מתן הוראות להחזקתם בחצרו.

4.לאחר העיון בעתירה הגעתי לכלל מסקנה כי די דינה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי ובשל היעדר תשתית עובדתית רלוונטית.

5.ראשית, ככל שאכן קיימת החלטה שיפוטית אשר מכוחה רשאית המשיבה לתפוס את כלבי העותר, כנטען בעתירה, הרי שבפני העותר פתוחה הדרך להשיג עליה באמצעות הליכי ערעור, בהתאם לכל דין. משכך, קיומו של סעד חלופי מצדיק את דחיית העתירה.

6.בנוסף לכך, העותר אמנם מעיד כי נודע לו הבוקר על כך שהוצא צו חיפוש בביתו, אך צו כאמור לא צורף לעתירה. כמו כן, העותר לא צירף את ההחלטה השיפוטית אותה הוא מבקש "להקפיא" במסגרת הצו המבוקש בעתירה זו. גם מטעמים אלה יש לדחות את העתירה על הסף, בהיעדר פירוט הרקע העובדתי הרלוונטי (ראו: בג"ץ 8459/17 KRYKUN OLEKSANDR נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (11.2.2018)).

5.סוף דבר: העתירה נדחית.

ניתן היום, ד' באב התשע"ח (16.7.2018).