אלקובי יפעת נ' מפקד משטרת חברון

פסק-דין

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 5323/97

בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין

כבוד השופט ת' אור

כבוד השופט י' טירקל

העותרים:

1.אלקובי יפעת

2.חייקין מלכה

3.ארנון נועם

4.כהן רונן וענת

5.פלשמן איתן

6.הורביץ שני

נגד

המשיבים:

1.מפקד משטרת חברון

2.משטרת ישראל - תחנת חברון

עתיר ה למתן צו על תנאי וצו ביניים

פ סק-דין

השופט י' טירקל:

1.רכביהם של העותרים נגררו ביום 15.9.97 על ידי משטרת חברון מרחוב שוהאדה בעיר. בא כח העותרים פנה מייד למפקד משטרת חברון לאמור:

"אנא הוראתך המיידית להפסקת הכוחניות הבלתי חוקית והפגיעה במרשי" (ההדגשה במקור).

במכתב זה, אשר צורף לעתירת העותרים, אין כל דרישה נוספת, זולת ציון שפעולת המשטרה אינה חוקית ושהדברים "חמורים ביותר ואינם יכולים לעבור בשתיקה".

בו ביום הגישו העותרים עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים. בעתירה נטען כי המכוניות נגררו לתחנת המשטרה בחברון וכי העותרים נתבעו לשלם 260.- ש"ח עבור שחרור כל מכונית. לפיכך נתבקש בית המשפט "להורות למשיבים להתיצב וליתן טעם מדוע לא ישיבו לעותרים את מכוניותיהם לאלתר בלא תנאי ותשלום מצד העותרים, ומדוע לא תמנע (כך במקור) מגרירה ונטילה של רכבי העותרים בלא בסיס חוקי".

בהחלטתי שניתנה באותו יום נצטוו באי כוח בעלי הדין להודיע לבית המשפט תוך 48 שעות אם נפתרה הבעיה שבגינה הוגשה העתירה. העותרים לא השיבו. פרקליטות המדינה הגישה תשובה ראשונית לעתירה.

2.נקדים ונציין כי סמכות המשיבים לגרור מכוניות מקורה בסעיף 70א לצו בדבר תעבורה (יהודה ושומרון) (מס' 1310), התשנ"ב - 1992 (להלן - "הצו") לפיו:

"70א - - -

(ב) רכב העומד במקום שהעמדתו אסורה על-פי דין או תחיקת בטחון או בנסיבות שיש בהן כדי הפרת סדרי תנועה או בטיחותה, או שלדעת שוטר דרושה הרחקתו לשם הסדרת תנועה או לבטיחותה או לבטיחות הציבור, רשאי שוטר להורות למי שהרכב ברשותו אותה שעה להרחיקו או לגררו.

(ג) לא מילא מי שהרכב ברשותו אותה שעה אחרי הוראת שוטר כאמור, או אינו נמצא במקום, רשאי שוטר, בין בעצמו ובין על-ידי אחר, להרחיק את הרכב, לגררו ולהחסינו או לנעול את גלגליו או חלק מהם, בנעלי חסימה המונעות את תנועת הרכב ובלבד שינקוט באמצעי הזהירות הסבירים הדרושים כדי להבטיח את בטיחות הרכב".

מכאן שהיה, לכאורה, יסוד שבדין לפעולתם של המשיבים.

3.עוד מעלה תשובתה הראשונית של הפרקליטות מספר תמיהות באשר לטענות העותרים בעתירתם. ראשית, עולה מהתשובה כי "בפועל, כל המכוניות שנגררו כבר נלקחו על ידי התושבים". עובדה עליה לא טרחו העותרים להודיע לבית משפט זה, על אף החלטתי הנזכרת מיום 15.9.97. זאת ועוד, בסעיף 7 לעתירה נטען כי "המשיב מחזיק במכוניות בתחנת המשטרה ומסרב למסרן לבעליהן אלא אם ישולם לידי המשטרה סך של 260 ש"ח בגין כל מכונית". גב' ענת כהן, שתצהירה צורף לעתירה, אף הצהירה - לפי מיטב ידיעתה ואמונתה ועל פי הייעוץ המשפטי שקבלה - כי הנטען בסעיף זה הוא אמת. מתשובתם הראשונית של המשיבים עולה, לעומת זאת, כי עוד בטרם הוגשה העתירה נאמר לעותרים שלא יחוייבו בתשלום עבור שחרור מכוניותיהם שנגררו. סנ"צ יעקב איש ימיני, מפקד משטרת חברון, שתצהירו צורף לתשובה הראשונית, אימת טענה זאת בתצהירו. כן אימת את סעיף 6 לתשובה, בו נטען שהעותרים מס' 1-4 ואשת העותר מס' 5, נכחו במקום לפני גרירת המכוניות והתבקשו לפנותן. זאת בניגוד לטענת העותרים לפיה נגררו מכוניותיהם "בלא כל אזהרה והתראה מוקדמות" (סעיף 4 לעתירה).

כאמור, העותרים לא טרחו לשלוח כל הודעה בנדון לבית המשפט, על אף החלטתי הנזכרת מיום 15.9.97.

3. במצב דברים זה לא מצאנו עילה להתערב בהחלטת המשיב לגרור את מכוניות העותרים ולפיכך אנו דוחים את העתירה. העותרים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 3000 ש"ח.

ניתנה היום, כ"ג באלול תשנ"ז (25.9.97)