צבי סיני נ' מדינת ישראל ואח'

פסק-דין

בעתירתו מגולל העותר שורה ארוכה של התרחשויות שתחילתן בשנותיה הראשונות של המדינה, וסופן בשנות ה-90, שגרמו לו, לטענתו, להיקלע לחובות כבדים, שהובילו, בסופו של דבר, למצב בו נכפה עליו למכור את משקו במושב בניה. מאליו מובן כי אין בידי בית משפט זה להעניק סעדים משפטיים לעותר, בגין עוולות שנגרמו לו, לטענתו, לפני שנים, הגם שמוכנים אנו להניח כי חש הוא תחושות קשות.

נראה מהעתירה, שנוסחה באופן כוללני בידי העותר עצמו, כי הסעדים אותם מבקש העותר נוגעים לדרך חישוב דמי ההסכמה אותם היה צריך לשלם למינהל מקרקעי ישראל בעקבות העברת זכות החכירה במשקו במושב בניה. טענה נוספת, אותה מעלה העותר, נוגעת לשומה שנקבעה לו על ידי רשויות מס שבח.

לעניין חישוב דמי ההסכמה, טוען העותר כי נפלו טעויות באומדן שווי הנחלה, ערך בתי המגורים ומבני המשק וכמות שטחי העיבוד השייכים לנחלה. מנגד, טענה המדינה כי טענות אלה נבחנו על ידי הגורמים המוסמכים במינהל מקרקעי ישראל, ואין עילה להתערבות בית המשפט בעניין זה. גורמי המנהל אף החליטו להעניק לעותר הנחה של 150,000 ₪ בתשלום דמי ההסכמה, הנחה גבוהה יותר מהקבוע בנהלים, וזאת לפנים משורת הדין ותוך התחשבות במצבו הכלכלי.

שקלנו את טענות הצדדים, ולא מצאנו כי העותר הצביע על עילה משפטית להתערבות בית משפט זה בהחלטות הועדות השונות שדנו בעניינו. גם אם צודק העותר בטענתו כי נגבה ממנו סכום כסף ביתר, בגלל טעויות חשבוניות, אין בידי בית משפט זה לסייע לו. יתכן שזכויותיו לתביעה כספית שמורות לו בבית משפט מוסמך. לפיכך, יש לדחות חלק זה של העתירה בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה.

לעניין השומה בגין מס השבח, טען העותר כי טעו רשויות מס השבח בכך שחישבו את רכיב הוותק, בהתבסס על ההנחה שהעותר הצטרף למושב בשנת 1975, כאשר בפועל העותר היה חבר מושב בניה ברציפות משנת 1949. מנגד טענה המדינה, כי טענותיו אלה של העותר מוקדמות, והוא לא מיצה את ההליכים הפתוחים בפניו בעניין זה. עוד טענה המדינה כי גם לגופם של דברים אין ממש בטענות העותר.

סעיף 88 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח,מכירה ורכישה), התשכ"ג–1963 (להלן – "חוק המיסוי"), קובע כך:

"הרואה עצמו מקופח בהחלטת המנהל רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו ההחלטה, לערור עליה לפני ועדת ערר, ובין היתר, לערור על כל החלטה של המנהל בהשתמשו בשיקול הדעת הניתן לו בחוק זה".

סעיף 90 לחוק המיסוי קובע כך:

"על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, תוך 45 ימים מיום מתן החלטה, או אם ניתנה בהעדר המערער – מיום שנמסרה לו".

העותר לא פעל לפי הדרך הקבועה בחוק לבירור עניינו, אלא פנה ישירות לבית משפט זה. כיום פתוחה בפני העותר הדרך לפנות לועדת הערר בבקשה להארכת מועד להגשת ערר, ועליו למצות אפשרות זו. יש להניח כי המשיב יאפשר לו למצות את זכויותיו על אף האיחור. לפיכך, יש לדחות חלק זה של העתירה עקב אי מיצוי הליכים על-ידי העותר.

אשר על כן דין העתירה על שני חלקיה להידחות. הן מכיוון שאינה מגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה, והן משום היותה מוקדמת.

ניתן היום, כ' בכסלו התשס"ג (25.11.2002).