פרופ' אלכסנדר קורנסקו נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה - משרד האוצר

פסק-דין

השופט נ' הנדל:

1.מונחת לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, במסגרתו מתבקשת המשיבה לבוא וליתן טעם מדוע לא תיאות לשלם לעותר תגמולים בגין מחלת האוסטאופורוזיס ממנה הוא סובל.

2.העותר הינו נכה "מוכר" על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: "החוק") ומקבל תקבולים חודשיים בשל כך. ביום 30.11.2005 קבעה ועדת העררים, הפועלת מכח החוק, כי 1/3 ממחלת האוסטאופורוזיס ממנה סובל העותר מקורה ברדיפתו על ידי הנאצים. כן נקבע כי יועבר למבקש תשלום רטרואקטיבי למן היום בו ביקש להכיר במחלתו לראשונה. בחודש מאי 2010 התקבל דו"ח ועדת מומחים בראשותו של פרופ' מ' שני (להלן: "ועדת שני"), בגדרו נקבע כי יש להכיר במחלת האוסטאופורוזיס כקשורה במלואה לרדיפות, תחת הקביעה של 1/3 שהייתה קודם לכן.

לאחר שנתקבל דו"ח ועדת שני, ביקש העותר לקבוע כי התקבולים המגיעים לו בגין ההכרה המלאה במחלת האוסטואפורוזיס יחושבו אף הם רטרואקטיבית נכון למועד הגשת תביעתו. על פי העולה מהחומר, בקשה זו נדחתה על ידי הרשות המוסמכת שהוקמה מכוח החוק. ביום 19.1.2011 דחתה ועדת הערר (כב' השופטת (בדימוס) ר' גרינברג והחברים פרופ' י' זהבי ועו"ד ד' יערי) את ערר העותר על החלטת הרשות המוסמכת ביחס לתקבולים המגיעים לו (ו"ע 18080-11-09). נקבע כי: "ההכרה שניתנה לו [לעותר] על יסוד החלטת ועדת שני, שרירה וקיימת ממאי 2010 ולא ניתן לשלם לו באופן רטרואקטיבי". בחודש פברואר 2011 ערער העותר על החלטת ועדת הערר לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ברם, ביום 13.2.2012 פנה העותר לבית המשפט וביקש למחוק את הערעור. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ביום 20.2.2012.

ככל שניתן להבין מהעתירה שלפנינו, מצבו של העותר מחייב אותו "לבקש קיצור הליכים לפנים משורת הדין". על כן, וכדי שלא לנהל שני הליכים במקביל, פנה העותר בעתירה לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ. עוד ביקש העותר כי יורשה לו להשיב לתגובת המדינה, ואולם זו לא נתבקשה על ידינו.

3.דין העתירה להידחות על הסף. אמנם, העותר מימש זכותו בהתאם לסעיף 17 לחוק, וערר על החלטת הרשות המוסמכת לפני ועדת העררים. הוא אף ערער על החלטת ועדת הערר בבית המשפט המחוזי בהתאם לסעיף 17(ח) לחוק. הקושי בנקודה זו כפול. ראשית, הטעם במחיקת הערעור על ידי העותר אינו ברור. לא עולה מהעתירה סיבה בגינה היה על העותר להפסיק את ההליכים שהתנהלו בערכאת הערעור. ברי כי "קיצורם של ההליכים" אינה סיבה להעתקת דיון מבית המשפט המחוזי לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ. שנית, וזה עיקר, מושכלות ראשונים הן כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי המשפט האחרים בשבתו כבג"ץ. ככל שהעותר חפץ להביא את עניינו לפני בית משפט זה, פתוחה בפניו הדרך המצויה בסעיף 17(י) לחוק לפיו:

"על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לערער לבית המשפט העליון אם נתקבלה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט העליון".

בהערת אגב יוער, כפי שצוין גם לעיל, כי למקרא צרופותיה של הבקשה, כמו גם עיון במערכת נט המשפט, הבקשה למחיקת הערעור בבית המשפט המחוזי מעלה תמיהה. בהחלטתו מיום 23.11.2012 קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן:

"בשלב זה ענייננו בהחלטה מנהלית שחורגת מתחום היחיד... ראוי להדגיש כי החלטה זו של רטרואקטיביות לא תחול כמובן רק על המערער אלא על כלל ניצולי השואה, וזוהי שאלה ציבורית, כלכלית ומשפטית, שמן הראוי לתת עליה את הדעת".

במובן זה, ועל אף דחיית העתירה דנא, יש לזכור כי בקשתו של העותר נמחקה ולא נדחתה, על כל המשתמע מכך. ככל שחפץ הוא להמשיך בניהול ההליך, שומה עליו כי ייבחר בדרך הדיונית המתאימה.

4.העתירה נדחית. בהיעדר תגובה אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ח באדר התשע"ב (12.3.2012).