רס"ר אמיל חסין נ' משטרת ישראל

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

העותר התגייס למשטרה בשנת 1996, והיה שוטר מוערך. בתאריך 19.2.06 הוגשה נגדו תלונה בטענה כי תקף שני אזרחים עם אלה ופצע את אחד מהם. בעקבות כך הוגש נגדו כתב אישום בו יוחסה לו עבירה של תקיפה לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

בתחילת חודש יוני 2007 החלה להיבחן שאלת המשך שרותו של העותר במשטרה, ובין היתר, נשקלה המלצת מפקדו הישיר שלא לנקוט נגדו בצעדים מינהלים עד לסיומם של ההליכים המשפטיים. המלצה זו לא התקבלה, וביום 1.8.07 החליט ראש אגף משאבי אנוש במשטרה לפטר את העותר מן השירות. בהחלטה זו עוסקת העתירה שבפנינו.

עיינו בנימוקי העתירה ובתגובת המשיב, והוספנו והאזנו לטיעוני הצדדים על פה, ולסופו של יום לא מצאנו מקום להושיט לעותר סעד. הסמכות לפטר שוטר ניתנה למפקח הכללי של המשטרה (סעיף 1(2) לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971), שאצל אותה בכל הנוגע לשוטר שאינו קצין, לראש אגף משאבי אנוש. בפקודת הקבע של המשטרה מס' 06.01.021 נקבע, כי "איש משטרה החשוד בביצוע עבירה שיש עמה קלון, שהודה בכתב בביצוע העבירה, או שנתגלו ראיות בלתי תלויות וחד משמעיות המבססות את החשד, יפוטר". אנו סבורים כי אלה מתקיימים בעותר. מולו ניצבת שורה ארוכה של ראיות לאלימות בה נקט, ומעל לכל, תיעוד מצולם של התקיפה בו נראה העותר חובט עם אלה על גופו של אדם. עובדה אחרונה זו בצרוף גרסאות תמוהות שנרשמו מפיו של העותר, די היה בהן כדי להוביל למסקנה כי בידי התביעה מצוי מארג ראיות להוכחתו של כתב האישום. נראה כי גם העותר היה מודע למצבו, ועל כן בחר להודות בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, ונקבע כי ביצע עבירת תקיפה לפי סעיף 380 לחוק העונשין. בנסיבות אלו, ונוכח השקפתנו כי תקיפת אזרח על ידי שוטר עם אלה וללא עילה של ממש, היא התנהגות שאין הדעת סובלת, מסקנתנו היא כי לא נפל פגם בהחלטת הפיטורין.

העתירה נדחית.

ניתן היום, כ"ו בסיון התשס"ח (29.6.08).