עו"ד יוסף פנדריך נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה ואח'

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

1.העותר הוא עורך-דין. בתאריך 29.6.05 הוא הופיע, בייצגו אחד מלקוחותיו, בפני הרכב בראשות כבוד הדין, הרב ח' הרצברג, בבית-הדין הרבני האזורי בחיפה. בין השניים – העותר ואב-בית-הדין – שררה מערכת יחסים עכורה, ועל רקע זה פרסם העותר, ערב הדיון האמור, הודעה חריפה מאד במספר אתרים ברשת האינטרנט. בהודעתו האשים העותר את הרב בזיופו של פרוטוקול מדיון שנערך בעבר, טען כי הרב זומם לפגוע בפרנסתו בשל שנאתו אל העותר, והביע חשש כי "מחר צפוי דיון לפני ההרכב שלו ואני חושש שהוא וחבריו יעשו הכל כדי שלא יתקיים דיון עניני". שיאה של ההודעה היה בהשוואתו של בית-הדין הרבני לצורר הנאצי:

"ביה"ד מזכיר לי את הקלגסים הנאצים שעמדו בפתח חנויות של יהודים בתקופת הרייך השלישי, ומנעו מלקוחות להיכנס אליהם. הדמיון הוא גם פיזי. לפני כמה שנים היה לי דיון אצל הרב חשאי, והמזכיר שלו נעמד בפתח כמו אותם קלגסים ומנע ממני את הכניסה".

2.ביום הדיון פנה אב בית-הדין אל העותר ושאלו מדוע לא יחויב בהוצאות אישיות בגין ההודעה האמורה. בהחלטה, שפורסמה בתום הדיון, הובא נוסח ההודעה במלואו ונקבע כי לאור האשמות החמורות המועלות בה, היה על העותר לפעול על-פי האמור בסעיף 53ב לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, ולבקש מבית-הדין כי יתיר לו לקבל על עצמו את הייצוג בפניו. הואיל ולא עשה כן, והיות ובית-הדין מצא כי לא יוכל לייצג נאמנה את לקוחו בנסיבות אלו, חויב העותר בהוצאות אישיות בסך 15,000 ש"ח. ערעור, שהגיש העותר לבית-הדין הרבני הגדול נדחה ביום 12.6.06, לאחר שהוא סרב להיענות להצעתו של בית-הדין הגדול ולהתנצל על התבטאותו.

3.או-אז הוגשה העתירה שבפנינו, בה קובל העותר על כי בית-הדין הרבני פגע בחופש הביטוי שלו, ואך נתלה בסעיף 53ב כאמתלא להענשת העותר בגין התבטאותו. כל זאת, בלא שניתנה לעותר זכות הטיעון לענין הידרשותו של בית-הדין לסעיף זה. העותר מוסיף ומציין, כי מצבו הכלכלי בכי רע ועל כן יתקשה לעמוד בתשלום ההוצאות שנפסקו לחובתו.

4.דין העתירה להידחות על הסף. חופש הביטוי הוא, כידוע, זכות מן המעלה הראשונה, אך אין זו זכות מוחלטת ונעדרת גבולות. אף אין חופש הביטוי של פובליציסט או של אדם מן השורה, כחופש הביטוי של פרקליט המופיע, או המתעתד להופיע, בפניה של ערכאה שיפוטית בענין נושא-הביטוי. בהתבטאותו הנ"ל חרג העותר מכל אמת מידה של התנהגות ראויה של עורך-דין, ודי היה בכך כדי לחייבו בסנקציות הקבועות בדין. ברם, אף מבחינה מהותית, כפי שקבע בית-הדין האזורי, היה בדבר כדי לפגוע – פגיעה שיצר העותר במו ידיו – ביכולתו לייצג כראוי את לקוחו בפני אותו מותב, ומחדלו לפעול על-פי הוראות הדין – והכוונה היא לאמור בסעיף 53ב הנ"ל – חשף אותו לאפשרות כי יימצא אחראי אישית לפגיעה בהליך השיפוטי, הגוררת חיוב בהוצאות לאוצר המדינה (ע"א 6185/00 עו"ד חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366; ע"א 5075/02 עו"ד ברדוגו נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 860; רע"א 11087/04 עו"ד ליסטר נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, 15.9.05). את הטענה לענין אי קיומה של זכות טיעון לעותר יש לדחות, באין חולק כי זו נמצאה לו כל צורכה אם לא בערכאה הדיונית הרי שבבית-הדין שלערעור.

5.מטעמים אלה, והואיל ולא נמצאה לנו עילה להתערב בהכרעותיו של בית-הדין הרבני על שתי ערכאותיו, אם לגופם של דברים ואם על יסוד ההלכה הכללית בדבר היקפה המצומצם של התערבותו של בית-משפט זה בפסיקות בית-הדין (בג"צ 323/81 וילוזני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לו(2) 733, 738; בג"צ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מו(3) 423, 438; בג"צ 5182/93 לוי נ' בית הדין האזורי רחובות, פ"ד מח(3) 1, 6), אנו דוחים את העתירה על הסף.

6.נוסיף ונעיר עוד זאת, כי מן הראוי הוא שלשכת עורכי-הדין תתן דעתה, ככל שטרם עשתה כן, על עובדותיה של פרשה זו.

ניתן היום, א' בחשוון תשס"ז (23.10.06).