אליהו ובר, עו"ד ואח' נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

פסק-דין

השופטת ד' ברלינר:

עניינה של עתירה זו בבקשת העותרים, עורכי דין המייצגים תובעים בהליכי תביעה לקבלת תגמול על פי חוק נכי רדיפת הנאצים, התשי"ז-1957, כי המשיבה תחדל מלפנות באופן ישיר ללקוחותיהם של העותרים, וכן תתעלם מכל חתימה ו/או הסכמה מטעם לקוחותיהם שניתנה בתגובה לפניה ישירה כאמור, שלא דרך העותרים.

המשיבה הגישה את תגובה לעתירה, ועמה את בקשתה למחוק או לדחות את העתירה על הסף. המשיבה ציינה בתגובתה כי ככלל היא אינה פונה ישירות לתובעים המיוצגים על ידי העותרים או על ידי עורכי דין אחרים, ואם פניה כזו נעשתה הרי שנעשתה בתום לב, ונובעת בשל העומס הרב בו מצויה המשיבה. המשיבה אף ציינה כי אם יתגלה כי נעשו פניות ישירות לתובעים המיוצגים על ידי העותרים, תפעל המשיבה לתיקון הטעות. כן מוכנה היא לבטל חתימתו של תובע אשר נעשתה אליו פניה ישירה בזמן שהיה מיוצג על ידי העותרים. לסיכום, המשיבה פועלת ותמשיך לפעול בהתאם לסעדים המבוקשים בעתירה, ולפיכך דינה להימחק או להידחות.

על אף האמור בתשובתה של המדינה, הודיעו העותרים כי הם עומדים על עתירתם ועל פסיקת הוצאות בעתירה, בין היתר, טוענים העותרים כי טענת המדינה כי מדובר בטעות בתום לב אינה אמינה, וכי על מנת "להגן על המשיבה מפני טעויותיה הרבות" ראוי כי יינתן צו החלטי המונע מן המשיבה פניות כאמור. במסגרת תשובתם זו צרפו העותרים דוגמא, פניה מהמשיבה אל הגב' וינברג, המוכיחה כי המשיבה מוסיפה לפנות ישירות ללקוחות המיוצגים על ידי עורך דין.

המשיבה, בהתייחסה לתגובתם זו של העותרים ציינה כי הפניה לגב' וינברג נעשתה מתוך הנחנה שהיא אינה מיוצגת. להנחה זו היה יסוד סביר משום שתביעתה של הגב' וינברג הוגשה על ידה שלא באמצעות עורך דין, ובמהלך כל השנים בהם טופלו ענייניה לא עודכנה המשיבה כי הגב' וינברג מיוצגת. יתרה מזאת, הגב' וינברג פנתה ישירות למשיבה בהזדמנויות שונות. שני מכתבים בלבד נשלחו על ידי העותר 1 למשיבה בשם הגב' וינברג, אך לא צורף אליהם יפוי כוח, ואם הומצא יפוי כוח לבית המשפט בעניינה של הגב' וינברג, הרי שהמשיבה לא היתה ערה לכך. בתגובה הבהירה המשיבה כי עמדתה בעינה עומדת, קרי היא מכבדת יפויי כוח ומקום שאלו הומצאו היא פונה ותפנה ישירות למיופה הכוח.

מקובלת עלי עמדת המשיבה כי העתירה התייתרה ודינה על כן להימחק. המשיבה הודיעה מפורשות כי תפעל בעתיד בקנה אחד עם שני הסעדים המבוקשים בעתירה, ובנסיבות אלה דרישותיהם של העותרים נתמלאו ואין מקום לדיון תיאורטי בעתירה.

באשר לעמדת העותרים כי הם מתעקשים על מתן צו מוחלט, אף לאור תשובת המדינה, וזאת כדי להבטיח כי המדינה תקיים בפועל את התחייבותה: "חזקה על המדינה כי מקיימת היא את התחייבויותיה" (בג"צ 6341/97 שמואל סרוסקי נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם)). לפיכך אין מקום להמשך הדיון בעתירה בשל החשש התיאורטי שהעלו העותרים.

שקלנו את שאלת ההוצאות, ובאנו לכלל מסקנה כי אין מקום למתן צו בעניין זה, במיוחד כך לאור התעקשותם של העותרים על מתן צו מוחלט חרף העובדה שזכו לסעד אותו ביקשו.

העתירה נמחקת, איפוא, בלא צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ו בכסלו התשס"ז (17.12.06).