אלי בן עטר נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה ואח'

פסק-דין

השופטת מ' נאור:

1.העותר מבקש כי נורה למשיבים לפצות אותו ואת יתר הבעלים של חלקת קרקע בשל כך שחלק מן החלקה הופקע על פי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: הפקודה) ומאחר שסעיף 7 לפקודה הקובע כי לא יינתן פיצוי על הפקעה הפחותה מ-25% משטח החלקה אינו בר תוקף.

2.בעתירה מעלה העותר שורה של טענות המבוססות בין היתר על מה שמכונה על ידו תורת "פרמידת הנורמות" ו"פרמידת המוסדות המוסמכים להוציא נורמות אלה" של המלומד קלזן. לטענת העותר סעיף 7 לפקודה אינו בר תוקף מאחר שבעת שנקבע הסעיף (1943) הוא היה מנוגד לכתב המנדט ובמיוחד לסעיף 2 לכתב המנדט המדבר, בין היתר, על שמירת הזכויות האזרחיות. לטענת העותר יש לפרש את המונח"זכויות אזרחיות" ככולל את זכויות הקניין. העותר מוסיף וטוען כי אין לראות בפקודה דבר חקיקה ראשי אלא אך חקיקת משנה ומכאן שתיקונים שביצעה הכנסת בפקודה מקורם בטעות ויש לבטלם. בהקשר זה טוען העותר כי חקיקה ראשית יכולה להיקבע רק על ידי "ריבון" ואילו הנציב העליון שקבע את הפקודה לא היה הריבון והפקודה לא אושרה על ידי הפרלמנט הבריטי שהוא הוא, לטענת העותר, מי שהיה ה"ריבון" באותה תקופה. לחילופין לא אושרה הפקודה על ידי חבר הלאומים כאשר לדברי העותר "ניתן לטעון שהריבון האמיתי בתקופת המנדט היה חבר הלאומים, ומשנת 1943 האו"ם".

3.מכתב העתירה ניתן היה להבין כי העותר פנה בעניינים נשוא העתירה למשיבים אך לא צורפה כל אסמכתא לכך. איפשרתי לעותר בהחלטה מיום 26.9.2007 להשלים חסר זה. להודעה שהוגשה בעקבות החלטתי אכן צורף עותק ממכתב שנשלח למשיבים. ואולם, מכתב זה כלל אינו מכתב של העותר ואף לא נכתב בשמו אלה מדובר במכתב של אחר שאף הוא בעלים בחלקה. בנסיבות אלה ניתן היה לדחות את העתירה על הסף בהיעדר פניה מוקדמת של העותר למשיבים שהרי "הלכה היא שעל העותר להקדים ולפנות לרשות המנהלית, ורק אם זו תדחה אותו, הוא יוכל לנסות למצוא תרופה לסוגיה עליה הוא מלין על ידי פנייה לבית משפט זה" (בג"ץ 3383/02 ינוקשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.7.2007); כן ראו: בג"ץ 380/07 בשאראת נ' משטרת ישראל, פסקה 4 (לא פורסם, 18.4.2007); בג"ץ 11041/03 עזיז נ' שר הבינוי והשיכון (לא פורסם, 9.3.2004); בג"ץ 342/04 גורן נ' שר התשתיות הלאומיות (לא פורסם, 14.1.2004); בג"ץ 4684/97 אליאס נ' ראש הממשלה (לא פורסם, 11.8.1997); בג"ץ 1422/97 מינצר נ' ראש ממשלת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)).

4.ואולם: אף אם הייתי רואה במכתב שצורף כמכתב ששלח העותר עצמו לא היה בכך כדי לספק את דרישת הפניה המוקדמת. המכתב שצורף הוא מכתב שכתב עו"ד עופר יהלום (שהוא גם בא כוחו של העותר) בשם בעלים אחר. כל שנכתב במכתב הוא שאותו אחר "כנגזר מחוק חופש המידע" מבקש לקבל תשובה לשתי שאלות: מהו אחוז החלקה שהופקע והאם יינתן פיצוי. כמובן שבפניה שכזו לא ניתן לראות פניה מוקדמת לגבי הטענות המועלות בעתירה כאשר טענות אלה אינן נזכרות ולו ברמז באותו מכתב. אין לאפשר העלאת טענות אלה לראשונה בפנינו מבלי שהעותר הקדים והציג אותן בפני המשיבים. כפי שקבע השופט מצא: "בטרם ייפנה בעתירה לבית-משפט זה, מוטל על עותר לפנות אל הרשות שאת החלטתה מבקש הוא לתקוף, להציג בפניה את עמדתו ולדרוש ממנה לשנות את החלטתה, או לנקוט דרך מסוימת" (בג"ץ 9007/00 ליפשיץ נ' ראש הממשלה (לא פורסם, 11.12.2000); כן ראו: בג"ץ 2677/07 בלן נ' משרד הפנים, פסקה 3 (טרם פורסם, 10.6.2007); בג"ץ 3220/06 אבו סנינה נ' משרד הפנים, פסקה 3 (טרם פורסם, 31.7.2006); בג"ץ 2365/06 צלול - עמותה לאיכות הסביבה ושימור ים-סוף נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (טרם פורסם, 3.4.2006)). בפנייה שצורפה – שכאמור אין היא פנייתו של העותר ואף אינה בשמו – לא ניתן לראות הצגת העמדות והטענות שבעתירה בפני המשיבים ואף אין בה כל בקשה לשינוי החלטה או לנקיטת דרך מסויימת.

5.כמו כן יתכן, אך לא אקבע בכך מסמרות, שלעותר עומד סעד חלופי כיוון שהסעד המבוקש על ידו הוא סעד כספי. העותר עצמו רומז על כך בעתירתו.

6.העתירה נדחית אפוא על הסף. אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ז חשון, תשס"ח (28.10.2007).