מירה לביא נ' שב''ס ואח'

פסק-דין

השופט נ' הנדל:

1.העותרת גוללה בעתירה את סבלה בבית הכלא, כנראה במהלך מעצרה, ואת קשיי התמודדותה עם החיים מחוץ לכלא, על רקע מצוקותיה האישיות. עוד טענה כי הוטל עליה מאסר בדרך של עבודות שירות, אך לא נמצא לה מקום הולם בו תוכל לרצות את עבודות השירות. לטענתה, ניתנה לה אפשרות לבחור אם לבצע עבודות שירות בירושלים או ברמלה. אולם בשל עלות הנסיעה וחובותיה הכספיים היא אינה יכולה לבצע את עבודות השירות שנקבעו לה. לטענתה, היא מפחדת לדבר עם האחראים על ביצוע עבודות השירות, בשל החשש שיוטל עליה מאסר בפועל.

2.העתירה, כפי שהוגשה, אינה מגלה כל עילה משפטית המאפשרת לבית משפט זה ליתן סעד לעותרת. אין בפנינו כל החלטה של רשות שנטען כי נפל בה פגם. כלל לא ברור מהו הסעד המבוקש בעתירה. באשר לטענות העותרת בדבר מקום ביצוען של עבודות השירות, נראה כי העותרת לא מיצתה את ההליכים העומדים לרשותה בטרם פנייתה לבית המשפט. בהקשר זה ראוי להפנות לסעיף 51ג(ד) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 הקובע : "הממונה או סוהר בכיר כהגדרתו בפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל״ב- 1971...המשמש רכז עבודת שירות מחוזי שהממונה הסמיך לכך (בסימן זה - רכז עבודת שירות מחוזי), רשאי להעביר עובד שירות למקום עבודה אחר מטעמים סבירים". חששה הכללי של העותרת ממאסר, אינו מאפשר להעניק לה פטור מפנייה לגורמים המוסמכים על פי הדין, בבקשה מתאימה.

3.לאור האמור דין העתירה להדחות על הסף מבלי שנתבקשה תגובה.

ניתן היום, ח' בטבת תשע"א (15.12.10).