עמותת נפש החיים נ' המינהל האזרחי באיו"ש

פסק-דין

השופט נ' סולברג:

עתירה לביטול צווים סופיים להפסקת עבודה ולהריסה, אשר ניתנו בתיקי בב"ח (בניה בלתי חוקית) ע' 119/6-116/16 בעוטף ירושלים.

למקרא העתירה, תגובת המשיב, ושאר החומר שבתיק, ולמשמע דברי ב"כ הצדדים לפנינו היום, המלצנו לב"כ העותרת 'למשוך' את העתירה, והבהרנו כי דינה – דחיה.

העותרת הקימה בינוי על קרקע פרטית, הנמצאת בשטח תחום איו"ש (חלקה, אולי, גם בתחומי ירושלים), קרקע שבחלקה חל גם צו איסור בנייה. כזאת עשתה העותרת, מבלי שיש לה, אף לשיטתה, זיקה קניינית כלשהי לקרקע, ומבלי שהתבקש, וממילא מבלי שניתן היתר לבינוי.

בכמה היבטים לקתה התנהלותה של העותרת בחוסר נקיון כפיים. למשל: ראש המינהל האזרחי, הסכים בשעתו לדחות את מועד הפינוי, למשך תקופה קצרה וזמנית בלבד, תוך התחייבות מצידה של העותרת לפנות את השטח עד ליום 31.12.2016. חלפו-עברו 3 וחצי שנים, המבנים היבילים עדיין בשטח. לא זו אף זו: נוסף עליהם מבנה נוסף. אין להשלים עם מצב דברים זה.

מה שטענה העמותה בשפה רפה כעבור כל השנים הללו על הבטחות מאת עיריית ירושלים, על מיקומו של חלק מן השטח בתחומי העירייה, על משא ומתן לרכישת הקרקע, כל זה אין בו משום צידוק להמשך מצב הדברים הבלתי-חוקי ב'חסותו' של צו ארעי שניתן ביום 15.11.2016, ובקשות חוזרות ונשנות לדחות את מועדי הדיון בעתירה.

טענה שטענה העותרת לאכיפה בררנית, נמצאה חסרת בסיס. הליכי פיקוח ואכיפה ננקטו גם נגד הבינוי שכלפיו טענה העותרת בעתירתה, במסגרת תיק בב"ח ע' 37/14. לגבי בינוי זה הוגשה תכנית, שהוחלט לדחותה. הוגש ערר, וזה טרם נדון. אין מדובר כלל וכלל באכיפה בררנית.

בגמר הדיון היום, בהמלצתנו, 'משכה' אפוא העותרת את עתירתה, ולפי המוסכם נדחית העתירה בזאת.

העותרת תפנה את המבנים היבילים מן השטח, ותעשה כן בתוך 90 ימים; ככל שלא תעשה כן, רשאי יהיה המשיב לפעול על-פי סמכותו לפינוי היבילים הללו.

ניתן היום, י"ט בסיון התש"פ (11.6.2020).